‏390.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באים לידי ביטוי המישור הרעיוני-פילוסופי,קולנועי וארכיטקטוני של הקולנוען והאדריכל עמוס גיתאי ?

תוכן עניינים

מבוא

המישור הרעיוני פילוסופי של קולנוע וארכיטקטורה

הקולנוען והאדריכל עמוס גיתאי

יצירתו הקולנועית/ארכיטקטקונית של גיתאי

סגנונו של גיתאי וביקורת על עבודתו

סיכום

ביבליוגרפיה

פילמוגרפיה

נספח: ראיון עם עמוס גיתאי

“סרט קולנוע הוא עוגה בת 700 שכבות”, אמר פעם במאי הסרט “בלייד ראנר”. עיר כמו סרט קולנוע היא תופעה רב שכבתית. אולי לא בדיוק 700 שכבות, אבל די והותר כדי להכיל מוסך לרכב במתחם מלוקק כמו נמל תל אביב. אלא שבעוד רידלי סקוט ובמאי קולנוע גדולים אחרים השכילו להכיל בסרטיהם את ההוויה העירונית על כל השכבות והקונפליקטים שבה, על הטוב והרע והמנוכר, ולהפיק ממנה יצירה קולנועית מורכבת ומעוררת למחשבה, הרי הממונים על התכנון בעיר, אדריכלים ומתכנני ערים, ועדות התכנון וגורמים אחרים הנוגעים בדבר, כשלו מלהבין את החיים העירונים ומורכבותם. בהבדל מהקולנוע הם גם זוקפים לחובתם כשלון מהדהד בתקשורת עם תושבי העיר.[1]

“אדריכלים ומתכנני ערים צריכים ללמוד קולנוע, לא כדי לעשות סרטים, אלא כחלק מתוכנית הלימודים המקצועיים. כמו שהם לוקחים או צריכים לקחת קורסים בסוציולוגיה ובתחומים אחרים הקשורים במקצוע”, אומרת חוקרת התרבות סיגל בר ניר, “מישהו שלומד תכנון ערים מחויב להיחשף לשפה קולנועית. הקולנוע מייצג את העיר ומבין את הקונפליקטים המובנים בחיים בעיר ובמרחב העירוני. זהו מקור השראה לתכנון עירוני, ומפתח להבנה מה זה אומר לתכנן בעיר ומה זה אומר לחיות בעיר - וגם להיפך. בעיני הסרטים הטובים ביותר של עמוס גיתאי שהוא אדריכל וקולנוען הם אלה שנוגעים בארכיטקטורה”. הקולנוע, מוסיפה בר ניר, קם ונופל על החוויה האנושית הן ביצירה הקולנועית עצמה והן ביחסי הגומלין עם הצופה. “אצל מתכנני ערים זה לא קרה”.

לגיתאי סגנון ייחודי ומוכר המושפע ממסורת הקולנוע האירופי ומהשכלתו באדריכלות. סרטיו כוללים צילומים ארוכים ורצופים, המלווים במוזיקה שקטה ובהפסקות ארוכות בדיאלוג. כתוצאה מכך הפעולה בסרטים היא איטית ובעלת אפקט היפנוטי, אך עלולה להראות כמשעממת או חוזרת על עצמה לקהל הרגיל לסרטים בעלי סצנות קצרות ומהירות.

גיתאי עצמו הצהיר כי יצירת סרטים עלילתיים היא כמו אדריכלות, וכי הוא מבקש ליצור מבנה אלגורי לסרטיו. דבר זה מוחשי מאוד בסרטים כ"כיפור" או "עלילה", בהם סצנות ארוכות המצולמות ברצף, לעתים ללא דיאלוג או מוזיקה. על אף חוסר ההתלהבות של רבים ממבקרי הקולנוע הישראלים מיצירתו של גיתאי, רבים מכירים בכך שהמוניטין הבינלאומי שרכש הוא מנוף לקידום הקולנוע הישראלי, וכי עבודתו מוערכת מאוד בחו"ל. כך למשל כינה העיתון "וילג' ווייס" את גיתאי "גל חדש ישראלי של אדם אחד".

מבקרים מצביעים על כך שסרטיו של גיתאי מכילים פרטים בעייתיים, ספק בשל רישול וספק בכמוטיב אמנותי. כך למשל, על אף שעלילת הסרט כיפור מתרחשת בשנת 1973, מצולמים בו באופן בולט מאוד חפצים רבים שטרם יוצרו בזמן התרחשות העלילה, כגון מזגנים בחלונות הבתים, שעונים דיגיטליים וטנקים מסוג "מרכבה". בסרטו "אסתר", שעלילתו התנהלה בתקופת מגילת אסתר נשמעו ונראו ברקע שאון מכוניות נוסעות ובניינים מודרניים. בסרטו "התנתקות" שיערו של הגיבור גדל פתאום מסצנה לסצנה, כאילו חלף ביניהן חודש שבו השחקן לא הסתפר. כמו כן נראים בו שמי חורף, יומיים לפני ההתנתקות המתרחשת בקיץ. בסרטו "קדמה" מוזכר אירוע בשם "מרד גטו לודז'" אירוע היסטורי שלא היה כלל. על כך כתבה המבקרת דנה שוופי "הוא מתגמל אותנו באוסף בחירות שנראות לרוב אקראיות, שרירותיות או סתם שגויות." 

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

 Ronalds, B.F. (2016). Sir Francis Ronalds: Father of the Electric Telegraph. London: Imperial College Press

עמוס גיתאי, ריצ'רד אינגרסול, מוניו גיתאי-וינרויב, ארכיטקט באוהאוס בישראל, אלקטרה, מילנו

מסד הנתונים הקולנועיים IMDb באנגלית, 2017

אוטין פבלו, שיעורים בקולנוע: שיחות עם יוצרות ויוצרים, הוצאת אסיה, 2016.

פילמוגרפיה

בית (1980), יומן שדה (1982), בנגקוק-בחריין (1984), אננס (1984), ברלין ירושלים (1989), ואדי 1991-1981 (1991), עמק הוופר (1994), זיכרון דברים (1995), יום יום (1998), קדוש (1999), כיפור (2000), קדמה(2002), עלילה (2003), הארץ המובטחת (2004), מאוחר יותר (2008)