מוסדות תרבות רבים מקבלים סבסוד או תקציב מן הממשלה להמשך פעילותם. לא אחת עולה הסוגיה כי ממשלה, בנטייתה הפוליטית המסוימת, קושרת קשר פוליטי בין המימון אותו היא מעניקה, לבין התכנים הנבחרים ע"י גורמים מקצועיים במוסדות האמנות.האם ראוי והיכן הדבר מתנגש עם זכויות היסוד בפרט והמשפט החוקתי בכלל[1].

בעבר עלו מחאות אמנים ישראלים כנגד חקיקה מפלה של יוצרים מן המגזר הערבי או יצירות פרטניות בהן מובא תוכן ביקורתי כלפי הממסד או ההגמוניה הפוליטית, אשר זכו לתרעומות ואף לקיצוצים בתקציב. זאת אירע בעניין מימונה של הקרן הישראלית לקולנוע את הסרט "אודם",[2] שלילת התקציב לפסטיבל הסרטים על יום הנכבה שהתקיים בסינמטק תל אביב[3] ועוד שלל מקרים דומים.

ארצה לבחון את המדיניות הציבורית בעניין מימון מוסדות תרבות. לאחר מכן, אערוך סקירה על החוקים הקיימים הקובעים הקצאת מימון שכזו כגון חוק יסודות התקציב, חוק הקולנוע ותיקונו, ועוד.

נהיר לכל כי לרשות המנהלית הגבלות וחסמים מפני פעולות שלה, העולות כדי פגיעה בשוויון, אולם: האם התערבות על דרך של מתן או שלילת תקציב, לאור מבחנים תוכניים מהותיים אשר עוסקים בבחינה איכותנית של המסר המועבר, עולה בכדי שמירה על חוקי היסוד.

האם מדינת ישראל, בתצורתה הקיימת, מחויבת על פי עקרונות יסוד של זכויות אדם בסיסיות, לאפשר גם לאמנים המגדירים עצמם פלסטינאים, ליצור ולייצר אמנות בחסות ממשלתית.

כיצד כל האמור לעיל עולה בקנה אחד עם עקרונות השוויון הדמוקרטיה, ואצטלת הליברליזם אותה עוטה על עצמה מדינת ישראל.

תרבות היא מכלול הערכים, האמונות ותפיסות העולם כפי שהן באות לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם. קבוצות שונות בעולם יכולות להיות בעלות ערכי תרבות שונים.[1]

ממשלה, בנטייתה הפוליטית המסוימת, קושרת קשר פוליטי בין המימון שהיא מעניקה לבין התכנים הנבחרים ע"י גורמים מקצועיים במוסדות האמנות.האם ראוי והיכן הדבר מתנגש עם זכויות היסוד בפרט והמשפט החוקתי בכלל[2].

מוסדות ציבור ממלאים תפקידים משמעותיים, המשלימים בפעולותיהם את הפעולות הממלכתיות של המערכת הציבורית והממשלתית ותרומתם חיונית לחברה ולמדינה . הקצאה יעילה של כספי התמיכות חיונית לפעילותם השוטפת של מוסדות ציבור, ויש בה כדי לסייע להתפתחותם, לשפר את איכות השירותים שהם מספקים לאוכלוסיית המדינה ולהגדיל את היקפם של שירותים אלה. יש חשיבות עליונה לחלוקת כספי התמיכה תוך שמירה על עקרון השוויון ובהתאם לאמות מידה ברורות וידועות.

מתן תמיכות למוסדות ציבור התקדם כברת דרך ארוכה מאז רווח הנוהג הפסול של מתן כספים ייחודיים, ויש לברך על כך. עם זאת, דוח מבקר המדינה (לעיל) משנת 2015, העלה כי עדיין יש ליקויים שמצביעים על פגיעה בעקרון השוויון העומד ביסוד ההסדר שלפיו מעניקים משרדי הממשלה תמיכות ועל פגיעה ביעילותו של תהליך מתן התמיכות. הליקויים שהועלו מלמדים על כשל משמעותי של משרדי ממשלה המעניקים תמיכות ושל משרד המשפטים האמור לפקח על תהליך תיקונם של מבחני התמיכה, בין היתר לנוכח העובדה שבמועד סיום הביקורת טרם עודכנו מבחנים אשר כבר בשנת 2010 התעורר חשש שאינם שוויוניים, ואשר על פיהם משרדי ממשלה מעניקים תמיכות בסך מאות מיליוני ש"ח למוסדות ציבור. כספי תמיכה שמתווספים במשך השנה וכספים קואליציוניים מועברים במסגרת תקנות תמיכה לנתמכים יחידים, לעתים על פי הוראות של פעילים פוליטיים, באופן שמעורר חשש להעברת כספים ייחודיים במסווה של תמיכה.

מסקנה

ניתן ללמוד מן הניתוח על ליברליזם שוויוני, שעל אף השאיפה המוצהרת של מדינת ישראל להתהדר בהיותה פרו מערבית וליברלית בדומה לבנות בריתה המערביות, הדבר מהווה אוקסימורון למצב האתנו-חברתי הקיים. הקידום בפועל נעשה לטובת החברה היהודית בישראל שכן זו מהווה את רוב האוכלוסייה- מכאן ההגמוניה. כפועל יוצא מקידום ערכי הלאום היהודי, פשוט לא נותר מקום לקידום תרבותי של חברות אחרות, החיות בישראל של 2016. ניתן לתאר את הקצאת המשאבים כמשחק סכום אפס. קרי, ככל ששימת הדגש תהא על פיתוח תרבותי של הרוב, כנהוג בחברה דמוקרטית, אלמנט השוויון קטן. ישראל אכן מתערבת בקידום הרוב השליט של אזרחיה, ומכאן, ובשל פערים ערכיים קיצוניים, הדבר בהכרח בא על חשבונם של קבוצות המיעוט בכלל, ועל חשבונם של התושבים הלא יהודים בפרט.

לדעתי יש לעגן בחקיקה מימון ממשלתי למוסדות תרבות ואמנות כך שלא כל שר תרבות חדש לפי אג'נדה פוליטית יוכל לנווט תקציבי התרבות. השיקול למימון צריך להיות ענייני ותלוי איכות ולא תלוי פוליטיזציה.עיגון מן הסוג הנ"ל, עליו להיעשות באופן עיוור לחלוטין לתכנים המועברים. מדינת ישראל על אזרחיה בעת הזו, מתקדמת בצעדים זהירים אל עבר הכרת השונה והכלה, מוגבלת ככל שתהא. במבט צופה פני עתיד, במידה ויעוגנו בצורה קונסיסטנטית המבחנים המדוברים, ביחוד אלו שתכליתם קידום והגנה (חיובי ושלילי) של חירות היצירה והביטוי, על אלו להיות שוויוניים במובן הרחב- זאת יכול להיעשות רק דרך קריטריונים כמותיים או אולי על סמך וותק המוסד.

מנגד, החלופה הליברלית העומדת בפני גופי השלטון, היא הדרת ידיהם ממימון כלשהו, הנה או הנה, של גופי תרבות. בדרך זו, התמיכות במוסדות התרבות תיעשנה בהתאם לתרבות הפופולרית. במידה והמדינה לא מעוניינת להתערב בשיח החברתי ברזולוציה שכזו אזי תהליכים טבעיים עתידים לקרות- הדעות הרווחות הן אלו שיקבלו פלטפורמות רחבות יותר, ואילו דעות המיעוט תיוותרנה בשוליים. תרחיש אפשרי אחר הוא שדווקא בהיעדר התערבות ממשלתית, גופים פרטיים וארגונים עצמאיים יחליטו לממן יצירות וביטויים הנמצאים בשולי השיח הציבורי, או כאלה שנתפסים היום כטאבו. זהו יהיה מבחן מעניין לשוק הדעות החופשי.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן

גלעד נוה "שיקולי קרן הקולנוע הישראלי במימון הסרט "אודם" הכנסת- מרכז המחקר והמידע