‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באים לידי ביטוי אפיונים פוסט דרמטיים במחזה "רומיאו ויוליה"?

תוכן עניינים

 וויליאם שייקספיר: ביוגרפיה מקצועית       

 השנים לפני התאטרון        

 הקריירה המקצועית בלונדון           

 שיתופי פעולה מקצועיים  

 ההשפעות על כתיבתו         

 על הפוסט הדרמטי             

 מאפיינים פוסט-דרמטיים ב"רומיאו ויוליה"              

 פרשנויות פוסט-דרמטיות לרומיאו ויוליה   

 "רומיאו ויוליה" כ"חומר" לפרשנות פוסט-דרמטית  

 "רומיאו ויוליה" 

 מאפיינים פוסט-דרמטיים ב"רומיאו ויוליה"              

 פרשנויות פוסט-דרמטיות למחזה "רומיאו ויוליה"   

 תפקיד הקהל ברומיאו ויוליה בבימוי רנה ירושלמי    

 תפקיד הקהל במחזות פוסט-דרמטיים          

 תפקיד הקהל במחזותיו של שייקפסיר           

 ביבליוגרפיה     

גם במחזותיו של שייקספיר, למרות שנכתבו יותר משלוש מאות שנים לפני להמן והפוסט-דרמה, ניתן למצוא מאפיינים מסוימים המשויכים, דרך פרשנות מודרנית, לתאטרון הפוסט דרמטי. ביניהם:

• ריקוד לשם העברת מהות הטקסט והרעיון המרכזי של המחזה. שייקספיר ומחזאים אחרים בני זמנו נהגו להציג במחזותיהם את הריקודים אשר היו נהוגים באותם ימים, כגון גאליארד, לאווטלה, קוראנטו ו-פאוואנה. ניתן למצוא אזכורים רבים לריקוד בהוראות הבמה שנכתבו במחזותיו של שייקספיר, בין השאר ב"רומיאו ויוליה", "מהומה רבה על לא דבר", "הלילה ה-12", "מקבת'" ו-"כטוב בעיניכם" (Brissenden, 1981).
• שינויי המגדר. שייקספיר אמנם לא התכוון לאמירה מסוימת כאשר ליהק למחזותיו נערים צעירים, שקולם טרם התחלף, לתפקידי הנשים. זאת בניגוד לתאטרון הפוסט-דרמטי, בו ליהוק שכזה היה מגיע לאחר מחשבה ותכנון, לשם העברת מסר מסוים ותקשורת מסוימת עם הקהל. עם זאת, ליהוק גברים לתפקידי נשים אכן נופל בין גבולות ההגדרה של הפוסט-דרמה (Schoenbaum, 1987; van den Dries and Crombez, 2010 ).
• לפי רישומי ההיסטוריה המועטים הקיימים לגבי אופן ההתנהלות הספציפי בתאטרון ה"גלוב" ובשאר הבמות עליהן הופיעו "אנשי המלך", קרו מקרים רבים בהם השחקנים היו מקבלים את הטקסטים למחזה שעות מעטות ואפילו דקות ספורות לפני העליה לבמה. לעתים, אף ניתנו להם השורות בזמן אמת בעודם משחקים על הבמה. לא ידוע אם התנהלות זו היתה מתכוננת משום שכך היה נהוג, או אם שייקספיר נהג לשנות חלקים מסוימים בטקסטים מעט לפני ההופעה ו/או במהלכה (Mabilard, 2013).
• ניתן לשער כי שייקספיר היה מודע לקשר זה בין שחקניו לצופיו, ולכן דאג להכניס למחזותיו חלקים שילהיטו את הקהל ויעוררות את תגובתו והתלהבותו (Mabilard, 2013).
• היעדר מוטיב מרכזי. כפי שקורה רבות במחזות פוסט-דרמטיים בני ימינו, גם במחזותיו של שייקספיר ניתן לפעמים לראות ביטוי לכמה מוטיבים המובילים את מהלך המחזה, ללא התמקדות ספציפית במוטיב מרכזי אחד (van den Dries and Crombez, 2010; Bowling, 1949).
• אדפטציה של סיפור קיים לכדי מחזה חדש. קיימות השערות רבות בספרות המקצועית הגורסות כי שייקספיר עיצב חלק מן הדמויות והעלילות במחזותיו על סיפורי פולקלור ומיתולוגיות של עמים שונים (Bowling, 2010).

כאמור בפרק זה, שייקספיר היה ונותר מן הדמויות הבולטות ביותר בדרמה מאז עבודתו במאה ה-17, ובמידה רבה עיצב את מהות הדרמה והשפיע על האופן בו היא נתפשת ובו בוחנים המבקרים והקהל מחזות עד ימינו (Schoenbaum, 1987; Mabilard, 2013).

על אף, ויש שיגידו בשל עובדה זו, מחזותיו של שייקספיר היוו ומהווים מקור השראה לרבים מן המחזאים הפוסט-דרמטיים בני ימינו, ועיצובים ועיבודים מחדש של מחזותיו לפי מאפייני הפוסט-דרמה היוו במהלך השנים חלק ניכר ומשמעותי בהתהוות הז'אנר, בתפיסת התאוצה שלו ובצבירת הפופולריות שלו (Bicknell, 2011; Stalpaert, 2010).

דוגמא למדיום שממחיש זאת היא התאטרון הפלמי המודרני, בו כבר ב-1978 העלה התנסה הסופר, הבמאי והשחקן ז'אן דהקורט במחזאות כאשר העלה לבמות עיבוד פוסט-דרמטי מינימליסטי ל "המלט". הקהל נותר נרגש והמום למראה אדפטציה זו, שהייתה מבעיתה באופן רדיקלי וגילמה את מהות האסתיקטה הפוסט-דרמטית יותר משני עשורים טרם קיבל המונח לגיטימציה אמנותית מקצועית (0Stalpaert, 201). שנה לאחר מכן, העלה גם המחזאי הגרמני היינר מולר אדפטציה ל"המלט" בשם "המלטמאשין" ("מכונת המלט") (Bicknell, 2011).

אדפטציה זו ל"המלט" היוותה את תחילת דרכו של דהקורט, אשר נחשב ל"אח הגדול" של דור הפוסט-דרמה של התאטרון הפלמי. בהמשך הועלו אדפטציות נוספות של שייקספיר פרי עטו, ביניהן "אנטומיה" (1984, מבוסס על "טיטוס אנדרוניקוס"), "בטירה" (1984, בעקבות "המלט"), "מסיבת מקבת'" (1984, מבוסס על "מקבת'"), "האדון, השוטה והילד" (1991, בעקבות "המלך ליר"), "טיטוסאנדרוניקוסמיאן" (1993, בעקבות "טיטוס אנדרוניקוס") ו-"ציפור חורף קטנה" (2007, בעקבות "סיפורו של חורף") (Stalpaert, 2010).

מחזאי נוסף מהתאטרון הפלמי, אשר גם בעבודתו תפסו מחזותיו הטראגיים של שייקספיר מקום מרכזי ומשמעותי, הוא ז'אן לאוורס, שמחזותיו גילמו דרמטורגיה מאוד ויזואלית בה הפכו התמונות לכלי הבנייה עצמאי. מחזותיו כגון "יוליוס קיסר" (1990), "אנטוניוסוקליאופטרה" (1992), ו"הסופה", (2001, העקבות "הסערה") מדגימים את גישתו החומרית לשפה ולטקסט ומגישות לקהל "קריאות"של הטקסט השייקספירי המנוגדות לגרעין הנראטיב (Stalpaert, 2010).

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

אבי הסנר וגיל הראבן, ויליאם שייקספיר - הסונטות, הוצאת דביר

אברהם עוז, ‏היצירה השקספירית, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור

Barnett, D. When is a play not a drama? Two examples of postdramaticthratre texts.New Theatre Quarterly, vol. 24, pp. 14 – 23