‏390.00 ₪

מבנה הפרקים 

1.      מבוא 

2.      ייצוג פשיעה וסטייה באמצעי התקשורת

3.      האסכולה של קביעת סדר היום

4.      פאניקות מוסריות באמצעי התקשורת 

5.      רמת הפשיעה בדיווחים החדשותיים

6.      ניתוח כמותי של ידיעות על פשיעה בעיתון הארץ 

7.      סיכום 

8.      ביבליוגרפיה 

תיאור הפשע ואלימות בתקשורת  הפכו לנוף יום יומי, אנו הפכנו למציצנים של תוכניות "עובדתיות" המבדרות ומפחידות אותנו, בשחזורים של פשעים אלימים. כמו כן התוכניות מדהימות את הצופים בתעוזה של רמאים בעלי ביטחון עצמי. אנו רואים  כל צורת משטר-במדים,

בקבוצות צוותא, בארגונים או כיחידים. בנוסף רואים את השיטור בצורות רבות ומגוונות כגון: ממושמעים, אלימים, קשוחים, הגיוניים, בעלי מחשבה אובססיבית, גזענים, סקסיסטיים, מושחתים. אנו פוגשים את השיטור בחיים פרטיים, חיים במקצועה, התנגשות של מתחים מגדריים ודילמות מיניות.

בעבודה זה אסרוק התאוריות השונות. בסוף אביא ממצאי ניתוח כמותי של ידיעות על פשיעה בעיתון הארץ בנוב' 2008. לשם סריקה זו "ביליתי" בבית אריאלה (הספריה המרכזית של עירית ת"א) שעות רבות. גיליתי שעיתון הארץ כעיתון יחסית "אליטיסטי" אינו נוטה להתלהמות ולכיסו "צהוב" אך נפח הכתבות מלמד על מגמות חברתיות חשובות.

לפי המלומדים דיוויד קיד-הוויט[1] הכלים של הדיון האקדמי מתפתחים בניסיונם להכיל ולנתח מאפיינים של הפשע והצגת התקשורת בסרטים, טלוויזיה, ועיתונים.

אפשר לומר שהמחקר האקדמי צמח והתגבש סביב כמה מאבקים או מחלוקות לגבי האופי של אמצעי התקשורת ובמיוחד לגבי ההשלכות הפסיכולוגיות, הסוציולוגיות והקרימינולוגיות של הנוכחות וההשפעה של אמצעי התקשורת. ניתן להציע חלוקה שלפיה התפתחו ארבעה תחומי התעניינות מרכזיים. כלומר, אפשר לחלק את השאלות שנשאלו לארבעה סוגי שאלות:

1. האם אמצעי התקשורת בכלל והטלוויזיה במיוחד, דרך התיאורים שלהם והאופן שבו הם מציגים פשיעה, אלימות, מוות, תוקפנות, האם אפשר לראות בהם גורם שיוצר או לכל הפחות גורם חשוב שמשפיע, מעודד, או תורם להתנהגות פושעת או סוטה.
2. האם אמצעי התקשורת בכלל והעיתונות בפרט, בונים ומציגים את העולם החברתי שלנו בדרכים שמעוותות את המציאות; האם אמצעי התקשורת מציגים בצורה לא הוגנת וסטריאוטיפית כל מיני קבוצות ופרטים, מתייגים אותם כ-"outsiders", ושוללים מאותן קבוצות את האמינות שלהן: האם אמצעי התקשורת עושים את זה תוך ניצול של הגישה המועדפת (הפריביליגיונית) שיש להם למוסדות ואירגונים בעלי עוצמה בחברה.
3. האם אמצעי התקשורת יוצרים "פאניקות מוסריות" וגורמים לאנשים לפחד, בכך שהם מדווחים באופן לא פרופורציונאלי על פשיעה ועל  אירועים אלימים; האם דיווח-היתר על פשיעה ועל אירועים אלימים נובע מהחיפוש שלהם אחרי סנסציה או משיקולים מסחריים על חשבון שיקולים של דיוק ודיווח נכון.
4. האם פשע "אמיתי" ופשע "בדוי" (fictional) משפיעים על הצופה באותו אופן, בייחוד באמצעי התקשורת האלקטרוניים.

הנושא הזה של "אמצעי התקשורת כיוצרים פחד", הפך בשנים האחרונות להיות תחום התעניינות נפרד. גם קרימינולוגים וגם חוקרים מתחום של אמצעי התקשורת עוסקים ודנים בשאלה, עד כמה הפחד שנתפס כמי שנובע מהאופן שבו פשיעה מוצגת באמצעי התקשורת, עד כמה הפחד הזה הוא אמיתי.

על מנת למקם ולחקור את הגישה הקרימינולוגית לפשיעה ואמצעי התקשורת, נחוץ ראשית כל להכיר בכך ששנות ה-70 הניבו אוסף של טקסטים חשובים על הסלקציה, על הפרזנטציה ועל ההשפעות של הייצוג של פשיעה, סטיה ובעיות חברתיות באמצעי התקשורת. במבט לאחור, אפשר לראות את המחקרים האלה כאבני דרך, כציר מרכזי, שהיווה נקודת מפנה בהתפתחות של הקרימינולוגיה הבריטית. גישות רדיקאליות ונושאים הקשורים לזה החלו להתפתח בהשפעת סידרה של חמישה סימפוזיונים באוניברסיטת "יורק" בסוף שנות ה-60. חלק חשוב בהתפתחויות האלה היה קשור במחקר בתחומים שעוסקים בקשר בין פשיעה ואמצעי התקשורת. כמו לגבי הקרימינולוגיה הרדיקלית, שמקורה בביקורת של תיאוריית התיוג על הקרימינולוגיה הפוזיטיביסטית, גם בתחום הזה של הקשרים בין פשיעה ואמצעי התקשורת, אפשר לראות את ההשפעה של סוציולוגים אמריקאים, כמו למרט, בקר ומצא, שקשורים עם תיאוריית הסטייה החדשה והתיוג.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

מקומבס, מקסוול, א. ושו, דונלד ל. "התפקיד של אמצעי תקשורת ההמונים כקובעי סדר-היום", בתוך דן כספי (עורך), תקשורת המונים: זרמים ואסכולות מחקר, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 109-120 .

כספי דן, "השפעתם של אמצעי תקשורת המוניים על ניסוח סדר היום של הכנסת", בתוך דן כספי ויחיאל לימור (עורכים), אמצעי תקשורת המוניים בישראל, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 507-520.

קדמן, י. "תפקיד העיתונות בעיצוב סדר היום בנושא רווחה", בתוך דן כספי ויחיאל לימור (עורכים), אמצעי תקשורת המוניים בישראל, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 579-594.