‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא

שאלת המחקר. 

רקע: על מצרים והשקפות השלטון וחברה לדת פונדמנטליסטית. 

נאצריזם בניגוד לתנועת האחים המוסלמים

מטרות הנאצריזם

גורמים אשר השפיעו על הנאצריזם

השפעת האחים מסוריה. 

הקמת מדינה אסלאמית. 

תיאורית המעגלים ותגובות שלטוניות למרי בעולם הערבי 

רקע: יהדות מצרים

השפעת הציונות

חיי תרבות. 

התנכלויות. 

ההפיכה במצרים

הרקע להפיכה במצרים

מהלך ההפיכה במצרים

יום הזעם: 25 בינואר

יום שישי של זעם

נאומו של מובארק

התפטרות מובארק והעברת הסמכויות לסגן הנשיא

מהומות הלחם במצרים

שלטון חוסני מובארכ ונפילתו 

הקריירה הפוליטית של מובארק. 

נסיון ההתנקשות במובארק. 

לאחר פרישתו של מובארק. 

עמדת האיחוד האירופאי בנוגע לפרישתו של מובארק. 

תגובתו של אובאמה בנוגע לפרישתו של מובארק. 

מצרים: מעמד הביניים

תנועת "האחים המוסלמים" במצרים

המבנה הארגוני של האחים המוסלמים.

היחס לממסד הדתי ולדת. 

מטרות תנועת האחים המוסלמים

הרעיון מול המציאות. 

היחס למשטר במצרים

האחים המוסלמים וחלקם בהפיכת מצרים

הדרישה לבחירות חופשיות. 

מחלוקות נוספות בתנועת האחים המוסלמים

מהפכת תחריר השנייה. 

ההידברות בין תנועת האחים המוסלמים לבין הילרי קלינטון 

קריאתה של תנועת האחים המוסלמים לקיצוצים בתקציב. 

יולי 2011: סוף שבוע אלים בכיכר א-תחריר. 

הקמת מדינה חילונית במצרים.

טנטאווי וסולימאן, שליטי הביניים.

השלכות ההפיכה במצרים על הפוליטיקה בארץ. 

השלכות ההפיכה במצרים על הבעיה הפלסטינית. 

השלכות ההפיכה במצרים על הכלכלה בעולם בכלל ובמדינת ישראל בפרט. 

השפעותיה של ההפיכה במצרים על מחאת הדיור במדינת ישראל. 

סיכום

ביבליוגרפיה.

מהפכת 25 בינואר הינו אחד ממספר השמות לשינויים בפוליטיקה אשר קרו במצרים, עקב סדרה מתמשכת של שלל הפגנות רחוב ומחאות המוניות. מהומות אלה נמשכו מספר שבועות. ההשראה למחאות הייתה ההתקוממות התוניסאית. האנשים שהפגינו התעמתו פנים מול פנים עם כוחות הביטחון, הביעו מחאה כנגד המשטר של הנשיא חוסני מובארק, וכן קראו להדחתו על רקע העוני הבלתי נגמר במצרים, בנוסף לשחיתות בשלטון והפגיעה בחופש הביטוי וכן בזכויות יסוד נוספות. אחרי 18 ימים של מהומות בלתי פוסקות, על אף הדחת הממשלה על ידי מובארק וכן שלל הבטחות בנוגע לרפורמות, הוא נאלץ להתפטר מתפקידו ב-11 בפברואר, ולהעביר את השלטון לצבא המצרי. כמה שבועות לאחר מכן, מובראב, אשתו ושני בניו, כמו גם שרים בכירים בממשלה, נעצרו בחשד למעשי שחיתות, בעיקר בנוגע לאספקת גז טבעי למדינת ישראל וכן לאחריותם בנוגע לדיכוי אלים של המפגינים. זאת ועוד, בית המשפט העליון נתן הוראה על פירוק מפלגת השלטון ובדרך זו שם סוף לאופציה של המשך פעילותה הציבורית או הפוליטית.

משטר החירום, אשר קיים, השעה זכויות חוקתיות בסיסיות וכן נתן הסמכה לשלטון להפעיל צנזורה נרחבת. בזמן ההפגנות בהפיכה המצרית, הובעו מחאות בנוגע לאלימות מצד המשטרה, העוני, האבטלה, השחיתות ותאוות הבצע של בכירי השלטון, אשר הגיע לשיאו, מבחינתם של המפגינים, ואיים על יציבותה של המדינה. בנוסף, רבים מחו נגד מערכת החינוך במצרים, ונגד עליית המחירים של מוצרי המזון.

הצטרפותו של מעמד הפועלים והשתתפותו האקטיבית במהלכה של המהפכה הן תנאי יסודי להגשמת המהפכה. מעמד הביניים ניסה בעבר לחולל לבדו מהפכה פוליטית וחברתית ונכשל:  פעל ציבור מעמד הביניים בעוצמה בכמה ערים, אך הוא כּוּתר והמהפכה נכשלה משום שהמוני מעמד הפועלים לא הצטרפו אליה. לעומת זאת, מהפכת יולי 1952 הסתיימה בכינונו של מעמד קפיטליסטי חדש, שצמח בשורות המגזר הציבורי, ולקח לעצמו את שלטון היחיד, כשהוא מותיר את מעמד הפועלים ואת שדרות העם האחרות מחוץ למעגל העשייה והיוזמה. המעמד הקפיטליסטי החדש הזה, יחד עם הקפיטליסטים הישנים ובעלי הקרקעות, ביצעו מהפכת-נגד בימי הנשיא המנוח אנוור סאדאת, ובשיתוף פעולה עם ארצות הברית של אמריקה.

ב-10 בפברואר, הודיע מובארק בנאומו, כי יעביר את כל סמכיותיו לסגנו עומאר סולימאן, אך נאלץ להתפטר לחלוטין ביום שאחרי וכן העביר את השליטה במצרים לידי המועצה העליונה של צבא מצרים, בראשותו של שר ההגנה, מוחמד חוסיין טנטאווי. לאחר מספר ימים, הצטרף אחמד שפיק, ראש ממשלת מצרים, להתפטרותו של מובארק גם הוא. את מקומו מילא עיסאם שארף, שר התחבורה לשעבר. מוחמד אל-עוראבי, שר החוץ המצרי, התפטר כחודש לאחר היכנסו לתפקיד. ממשלה מצרית חדשה, ועיסאם שריף התמנה לראש הממשלה.

ההודעה בנוגע לפרישתו של מובארק התקבלה בפרץ של שמחה גדולה בכיכר א-תחריר בקהיר, המקום בו התבצרו ההמונים עוד מתחילת המהומות במצרים לפני שלושה שבועות. אלפי האזרחים שהיו בכיכר באותו ערב נופפו את דגליהם והריעו לניצחון המחאה. מבחינתם, העם הפיל את המשטר.

לאחר שלושה שבועות סוערים ביותר, המהפיכה במצרים מגיעה לקיצה. הפגנות הענק נגד נשיא מצרים המודח אשר שלט במצרים במשך 30 שנים ביד רמה, ונחשב לכזה שעל אף קרבתו למערב, דיכא את זכויות האדם הבסיסיות ביותר. ההפגנות הללו החלו בהשפעתן של המהפכות בתוניסיה חודש לפני כן. ההתקוממות נגד זין אל-עבדין בן-עלי, נשיא תוניסיה, גרמה להמוני מצריים להאמין כי גם הם יכולים להשמיע את קולם, ולהדיח את נשיאם בדומה למה שקרה במדינה השכנה, על רקע העוני והיעדר חופש הביטוי.

אחת מדרישותיו של ההמון המצרי הייתה בחירות חדשות, על מנת להשתלב בתהליך של קבלת ההחלטות מהבחינה הפוליטית. על פיהם, הזמן לצאת מן המחתרת ולהנהיג שקיפות בתהליכי הבחירות והדיונים, הגיע. ניתן לראות בבירור כי מאז המהפכה, התנועה של האחים המוסלמים הפסיקה להיות מחוץ לחוק ולא היה צורך לשמור על חשאיות אשר יכלה לשרת את היסודות השמרנים בה. רובן הגדול של הדרישות אינן חדשות, אך המהפכה בהחלט הצליחה לחזק אותן. תנועת האחים המוסלמים הזהירה נמנעה מלהצטרף לקריאה להשתתף ביום הראשון להפגנה, אשר התגלגלה למהפכה. צעירי התנועה נמנו יחד עם המפגינים ביום הראשון וכן בקבוצות יוזמות ההפגנה, אך ההנהגה הרשמית החלה לתמוך רק ביום השלישי להפגנות בכיכר א-תחריר. לאחר מכן, זו נענתה לקריאת סגנו של חוסני מובארק, עומר סולימאן, למפלגות האופוזיציה הממוסדות להשתתף ב"דיאלוג" אשר לו התנגדו פעילי הכיכר.

בקרב התנועה התחולל מאבק פוליטי ורעיוני אשר עמד לפצל אותו לשתי מפלגות לכל הפחות. הראשונה, "החירות והצדק", אשר נתמכה על ידי מנהיג הארגון מוחמד בדיע, והשניה, "אל-נהדה", שאותה יזם דוקטור אברהים אל-זעפרני, רפורמיסט חשוב ביותר בתנועה, אשר פעל יד עם עבר אל-מונעם עבד אל-פותוח, רפורמיסט גם הוא, ואלה תובעים להכניס שינויים מנהלתיים וכן תכניות בארגון.

אף על פי כן התנועה עמדה בפני קונפליקטים רבים בעבר, תנועת האחים המוסלמים עומדת בפני קונפליקט מאיים הרבה יותר הפעם, מכיוון שבניגוד לתקופה של לפני ההפיכה, כאשר בזמנו איחדו את התנועה הרדיפות הבלתי פוסקות, המעצרים וההתנכלויות של המשטר, כעת היא איננה מאויימת בשום אופן, ודגל ההתנגדות למשטר איננו יכול לשמש אותה עוד לגיוס. הקונפילקט בשורותיה של תנועת האחים המוסלמים הגיע לשיאו כאשר אחד מראשי התנועה, דוקטור עבד אל-מונעם עבד אל-פתוח, החליט לרוץ בבחירות לנשיאות מצרים, בניגוד להסכמם לא לעשות זאת.

נכון לעכשיו, עומר סולימאן וטנטאווי הינם בראשה של מצרים, כאשר סביבם נמצאים גם הרמטכ"ל סמי חאפז ענאן; מפקד חיל-האוויר מחמוד חאפז מוחמד; מפקד חיל-הים מוהאב מוחמד חוסיין מאמיש; מפקד חיל-האוויר עבד אל-עזיז סייף אל-דין.

למתרחש במצרים כבר ישנה ותהיה השלכה על ישראל בפרט ועל העולם בכלל, בטווח הקצר ובטווח הארוך, מבחינה כלכלית, פוליטית וכמובן בכל הנוגע לבעיה הפלסטינית במזרח התיכון.

בישראל, כמו במצרים, הכל השתנה. פרצה מחאת הדיור הגדולה ביותר שמדינת ישראל ראתה עד היום. ניתן להסיק כי ההשראה לכך נובעת דווקא מן ההפיכה במצרים, שכן ישנם מספר קווי דמיון בין השתיים.

הקו המקביל הראשון בין המפגינים הישראלים לאחיהם במזרח התיכון הוא אופן ארגון המחאה: נדמה שכיום בלתי אפשרי לארגן מחאה או הפגנה ללא שימוש ברשת החברתית פייסבוק. כשהעולם הופך להיות כפר גלובלי קטן בזכות האינטרנט והלוויין, מחאה בטוניסיה זוכה מיד לכותרות בכל העולם. דבר זה אורגן על ידי הפייסבוק – כמו גם מחאת הדיור בישראל. זה התחיל עם עשרות אלפי בני אדם והפך תוך ימים למאות אלפי בני אדם.

קו מקביל נוסף הוא זהותם של מובילי המחאה. בכל המדינות, בלי יוצא מהכלל, הובילו את המחאה צעירים. לרוב מדובר בסטודנטים או צעירים שהחליטו שנמאס להם. הם לא מובלים על ידי מנהיגים פוליטיים, הם יודעים בדיוק מה הם רוצים והם מלאים באנרגיות ובזעם על הממשלה.

בדומה למדינות המזרח התיכון, גם המחאה בישראל פרצה על רקע חברתי-כלכלי. בטוניסיה מחו המפגינים על הפערים בין עשירים לעניים, במצרים – על כך שכמעט מחצית מהאוכלוסייה מרוויחה משכורת של שני דולר ליום, ובישראל – על היעדר יכולת של מעמד הביניים "לסגור את החודש".

קו דמיון נוסף ומעניין בין המחאה בעולם הערבי לבין מחאת הדיור בישראל היא תגובת השלטונות למחאה. מרתק לראות כיצד בתחילת המחאה מגיבים השלטונות בזלזול מוחלט כלפי המפגינים, ולאט לאט מנסים להיענות לדרישותיהם.

ובישראל, בהתחלה כינה ח"כ אופיר אקוניס, מקורבו של ראש הממשלה נתניהו, את המפגינים ברחוב רוטשילד "אנרכיסטים קומוניסטים", אך ככל שנקפו הימים והמחאה לא שקטה הבהירו ראש הממשלה הלחוץ (שלמד לקח משליטי מדינות ערב) ואנשיו כי מדובר במחאה צודקת.

לינק: מצגת האביב הערבי מצרים, אביב ערבי מצרי, תחריר

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

פ.ג'. וטיקיוטיס. "תולדותיה של מצרים, ממוחמד עלי עד סאדאת", הוצאת מאגנס, ירושלים.

פרנקל, יהושע.  ההיסטוריה של העמים הערביים, הוצאת דביר: תל-אביב.

ליטבק, מאיר. מבוא, אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי, תל-אביב.