‏290.00 ₪

ראיוןן עומק עם ניצול שואה יליד 1926, גרמניה .

בשנים 1942-1943 היה אסיר במחנה אושוויץ. באושויץ בתאריך 19.4.43 צעד בצעדת המוות. כדי להישרד השתמש היימן בכל משאב אפשרי. שוב ושוב ראה את המוות לנגד עיניו.

באושוויץ חלה בדלקת ריאות וכך הוא מתאר:

"לא היה לי שום סיכוי. היה ברור לי ממבטו של מנגלה שיסמן בידו שמאלה, וכך עשה, ואני הסתובבתי באורח אוטומטי, ביודעי שזה הסוף. אינני יכול היום להסביר זאת, אבל לפתע הסתובבתי שוב וחזרתי אל השולחן. נשאתי נאום נואש בו הדגשתי שאני יכול להיות עדיין לתועלת בעבודה... הנה אני, דמות ערומה ושלדית, עומדת דום ונושאת נאום. זה מוזר." למזלו, הרופא שנלווה למנגלה הכירו ואישר שהיימן יוכל להועיל.

וכך העיד לצורך עבודה זאת:

"זה היה בחורף, שלג היה עד הברכיים, וכשפונינו מאושוויץ, כשהרוסים היו די קרובים, אז הגרמנים לא רצו להשאיר אותנו באושוויץ, כי המטרה היתה להשמיד את כולם עד הסוף.

ש. אתם שמתם לב שיש איזה שינוי?

ת. לא. יום בהיר אחד הצטווינו להיות מוכנים, קיבלנו כיכר לחם, שמיכה, ושאנחנו יוצאים למסע רגלי, עוזבים את אושוויץ. וזהו. וסידרו אותנו בגושים גושים והצעידו אותנו. היינו בלילה הולכים וביום מחביאים אותנו בכל מיני חוות חקלאיות. עד כמה שזכור לי הלכנו ככה שני לילות וכל מי שכשל בדרך, כמובן שלא השאירו אותו בחיים. היה איסוף של גרמנים, וכל פעם היינו שומעים יריות מהמאסף. כנראה שזה אנשים שכשלו ולא הצליחו להמשיך. אני - עד כמה שהייתי במצב עוד תקין מבחינה גופנית, היה לי קשה מאוד ללכת בלילות. ואני זוכר שפעם אחת נרדמתי. הלכתי וישנתי, ותמכו בי שני אנשים מבוגרים יותר. וכשגמרנו את המסע הזה, העלו אותנו מאחד הכפרים באזור (עד כמה שהספקנו להתרחק) על רכבות פתוחות, קרונות פתוחים, והובילו אותנו לכיוון גרמניה. הגענו משם למחנה גרוס- רוזן (Rosen-Gross ,(מחנה על הרים. נדמה לי שזה בכלל על קרחון, הכל קרח היה ושלג וקור אימים. היינו שם מספר ימים.

בנסיעה בקרונות הפתוחים - לא קיבלנו כמובן לא אוכל ולא שתייה, שום דבר. זה נמשך אני חושב כיומיים, הנסיעה הזו. המזל שלנו שהקרונות היו פתוחים, כי ירד שלג ואכלנו שלג, השלג הופך לנוזל אז זה החזיק אותנו על הרגליים. חלק גדול מן האנשים כשהרכבת עצרה לא הצליחו לרדת מן הרכבת.

ש. קפאו שם?

ת. לא שקפאו, פשוט הרגליים לא נשאו אותם. גם כנראה קפאו, וגם בגלל החולשה, כי לא אכלו יומיים. ומי שהיו לו את הרזרבות עוד הצליחו להחזיק מעמד. כנראה שאני הייתי בין אלה שעוד היה לי רזרבה להמשך הקיום.

ש. כמה זמן הייתם בגרוס רוזן?

ת. ימים ספורים. שם לא היה מה לעשות אתנו, כי עבודה לא עבדנו. מאותו רגע שעזבתי את אושוויץ, עד תקופה של 3-4 חודשים לא עבדנו, לא עשינו כלום, אבל גם כמעט ולא קיבלנו כלום. וכך נדדנו ממקום למקום. מגרוס רוזן הגענו לזאקסנהאוזן (Sachsenhausen ,(מחנה על יד ברלין, ובגרמניה, בברלין המזרחית - היום כבר אפשר להגיע לשם, עד איחוד גרמניה לא ניתן היה להגיע למחנה הזה. ומזאקסנהאוזן, לאחר שהיה של מספר ימים עברנו למאוטהאוזן (Mauthausen .)

...נסיעות לא עם רכבות נוסעים. הכל עם רכבות משא זה היה. זאת היתה נסיעה ארוכה מברלין שמה לאוסטריה, על יד העיר לינץ, איפה שהמחנה היה ממוקם. ...אני זוכר שעברנו [בדרך למאוטהאוזן] דרך העיר ולס ( Vels ) באוסטריה. בדרך לא קיבלנו לא שתייה, לא שום דבר. לא. אני זוכר שאנשים שתו מי ביוב שזרמו בתעלות.