‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי אצל עגנון דמות האישה והעדר אישה ומהי ההשפעה על הילדים?

תוכן עניינים

מבוא

שירה

סיפור פשוט / ש"י עגנון

תקציר הרומן:

דמותו של הירשל- תסביכים הרגשיים אליהם הוא נקלע ביחסיו עם נשים.

אצל בלומה מוחצנות תכונות "אימהיות" מנוגדות לצירל.

דמויות המשנה:

מוטיבים חברתיים בעלילה

סיכום

הסיפור בסיכום מקצר

בדמי ימיה – דמות האישה והעדר דמות

יחסי אבות ובנים והפער בין הדורות:

הדמות של האישה תרצה

דמות האישה: ביצירותיו של עגנון

יסודות מבניים וסגנוניים

דמות המספר:

דמות האישה אצל עגנון בהשוואה לעמוס עוז

סיכום

ביבליוגרפיה

עבודה אקדמית זו תתמקד בעגנון בסיפורים בדמי ימיה, סיפור פשוט, שירה -ותנותח שם דמות האישה והעדר דמות האישה . 

ב "ספור פשוט" ניתן לראות דוגמה טובה של גיבור המתוסבך עם נשים. הירשל מתנהג בפסיביות, עצור מבחינה רוחנית. קיים פער מהותי בין מחשבותיו למעשיו. בנפשו של הירשל מתרחשים שינויים רבים עקב מספר אירועים דרמטיים: דחיית אהבתו הראשונה, התגברות שנאתו לאשתו, התמכרותו לאהבת הנעורים חסרת הסיכויים.
הוא לא מסוגל להתמודד עם הבעיות האלה, מדחיק אותן ובסופו של דבר זה מתפרץ בשגעונו. בשלב הראשון לקראת השיגעון, הירשל סובל מנדודי שינה ומרבה לחשוב על דודו המשוגע. השיגעון הוא אמצעי למאבקו בחברה, כמו גם אולי גזירת הגורל הרובצת על המשפחה.
השיגעון בא לביטוי בהזיות, בהתייחסות המוזרה לשעון, שנאה לתרנגול, הרהורים על מותו, לישת שעווה, ריצה ליער והתנהגות מוזרה ביער. הבריחה ליער היא מחאה כנגד הכבילה שכבלו אותו, נסיון לברוח מכבלי החברה, שינאה עצמית ומתן ביטוי ליצרים האינדיוידואליים. מאפיין בולט בתמונת השיגעון של הירשל, זה השיחרור שלו מנורמות חברתיות, ותחושת הקלילות והשמחה בעיקבות הדבר: "קל כנוצה יצא הירשל מבית המדרש, אלו רצה היה מגיעה בשתים שלוש פסיעות אל היער...", "מיום שעמד על דעתו לא טעם טעם מנוחה שכזו." ,"שכב הירשל במקום ששכב כששפתיו פתוחות ושחוק של הזיה מרחף עליהן...".

הדמות של האישה תרצה -בדמי ימיה

סיפורה של תרצה. האקספוזיציה כולה מוקדשת, כאמור, למוות של אימה, שהיה חוויה מכוננת עבורה.

הדיבור ניסה להסביר לה שמערכת יחסים ביניהם אינה רצויה, תגובתה היסטרית, הם קובעים להיפגש למחרת היום, ואז מגיע החלום. ובחלום, זקנה לא מוּכרת מחכה שתרצה, הנמצאת על פרשת דרכים, תשאל אותה באיזו דרך לבחור. תרצה משליכה את הפרובלמטיקה הנפשית בתוכה היא נמצאת אל הזקנה. לאן אפנה? היא כאילו שואלת. [1]

פרויד התייחס לחלום, בין השאר, כאל "שרידי יום אתמול", על פי דרך פיענוח זו, ניתן לפענח את החלום בשני אופנים: ביום הקודם ביקר השדכן בבית תרצה ואביה. הופעתו מחרידה את תרצה, כך שהזקנה, המכשפה, יכולה להיות שיקוף של דמות השדכן המפחידה והמאיימת. הזקנה אומרת לתרצה שלושה דברים: 1. "הלא בת לאה את" 2. "הטלאים אינם יודעים את מקום המרעה אשר רעו אמותיהן" 3. "הלא מחלב שדי הינקתי את אמך".

על הכינוי "בת לאה" חוזרת הזקנה שלוש פעמים, ניתן לראות כאן אזהרה, כאילו אמרה: "ראי כמה מסוכן, בין שני בעליה של לאה אמך מסתובבת את, ילדה..."

באשר לטלה, ניתן לומר כי על ממשיכתה של לאה מוטל לממש את מאוויי האם ולכן עליה לשוב ולרעות בחלקת האם, אבל מצד שני, עקב היותה "בת", והמרעה הוא מרעה האם, אסור לה לרעות בו. היחסים האדיפאליים, הגובלים בגילוי-עריות, מתמצים באמירה זו, ספק אזהרה ספק פיתוי.

באשר לאמירה השלישית, תרצה יודעת, בזמן החלום כי הזקנה משקרת. כי היא מתחזה. אולי דווקא כאן אפשר לראות ביטוי לחרדותיה של תרצה מפני האקט הבלתי תקין, המעוות, אותו היא עומדת לבצע.

פרויד, בתיאור "עבודת החלום" ראה את הצנזורה הפועלת בחלום לשם הסוואה כגורם לכך שחלומות יראו מוזרים ובלתי מובנים. עצם קיומם של חלומות שהחולם עצמו אינו מבין את פשרם, מהווה הוכחה למציאותם של תכנים בלתי-מודעים אך משמעותיים הפועלים בנפשו. עגנון, בבניית החלום, מיטיב להיענות "לשיטתו" זו של פרויד, הוא רותם את החומר הפסיכואנליטי ששאב מהתיאוריה הפרוידיאנית לטובת הפרקטיקה שלו – יצירתו הספרותית. [2]

פרויד מדבר גם על קווים ארכאיים ואינפנטיליים בחלום, ועל האמנזיה של הילדות. הוא אומר שרשמי ילדות לא נשכחים, אלא עוברים אל הלא-מודע. בסמיכות לחלום, הם מבצבצים ועולים מן הלא-מודע. גם אצל תרצה, בסמוך לחלומה צפה ועולה הידיעה המוקדמת שהייתה לה, שאִמה לא ינקה חלב זר, ידיעה המתנגשת עם עדותה של הזקנה בחלום. והרי נקודת חיבור נוספת בין התיאוריה הפרוידיאנית לבין הביטוי הספרותי שנותן לה עגנון.

שירה הוא שמו של רומן בלתי גמור שכתב הסופר הישראלי שמואל יוסף עגנון. במרכזו של הרומן עומדת דמותו של ד"ר מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה ביזנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, עולה מגרמניה, הקרוע בין נאמנותו וחיבתו לאשתו, הנריאטה, לבין אהבתו לאחות שירה. [1]

שירה- עלילת הרומן מתרחשת בירושלים של ימי המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20.

פרקים ראשונים של הספר התפרסמו כבר ב"לוח הארץ" לשנת ה'תש"ט ובכמה מהלוחות הבאים עד לאחרון שבהם שיצא לאור בשנת 1954 (ה'תשט"ו). פרקים נוספים התפרסמו בשנת 1966 (ה'תשכ"ו) לכבוד יובלו של חוקרו הגדול, הפרופסור ברוך קורצווייל. עגנון שב לכתיבת הספר בשנותיו האחרונות והיה זה הספר האחרון בו עסק לפני שחלה, אך הספר לא הושלם. לאחר מותו בשנת 1970, ערכה בתו, אמונה ירון, את כלל פרקי הספר שמצאה - אלה שנדפסו בעבר ואלה שטרם נדפסו - והוציאה אותם לאור בשנת 1971.[2]

דמות האישה: ביצירותיו של עגנון

דמות האישה: ביצירותיו של עגנון אנו פוגשים נשים פעילות. לאה ותרצה בנובלה "בדמי ימיה" הן נשים פעילות כל אחת בדרכה. הן היוזמות את האירוסין לעקביה מזל. כשאירוסי לאה מתבטלים היא חדלה להיות פעילה, שוקעת לעולמה הפנימי ובוחרת במוות. תרצה מצליחה לכפות על עקביה מזל נישואין בניגוד לרצונו. 

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

 אבידב ליפסקר, מחשבות על עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2015.

אילנה פרדס, אוהבים מוכי ירח: עגנון ושיר השירים בתרבות הישראלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2015.