‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי קולנוע פלשתינאי עכשווי?

תוכן עניינים

מבוא

הסרט התערבות אלוהית

הזמן שנותר

שאלות המחקר

תאוריה

קולנוע פלשתיני

הבמאי אליה סולימאן

סרטיו

ריבוי קולות לפי מיכאיל בכטין

הטרוגלוסיה

כרונוטופ

פוליפוניה - רב לשוניות

השפעה

תרבות פופולרית

ריבוי קולות פנימי

תאוריית המרחב השלישי - Third Space Theory

תאוריית המרחב השלישי והקולנוע הפלשתיני לפי החוקרת בן צבי מורד

הקול שבשתיקה, השתיקה כאמצעי הבעה רב עוצמה

השתקת הנראטיב הפלסטיני, האילמות כאמצעי התבטאות

קיטוע בקולנוע

התאוריות על הגבריות החדשה

הגבר בעולם הפוסט־טראומטי

הגבריות בתרבות ובקולנוע הפלשתינאי

רב מהותנות: גבריות מצבית

גבריות מצבית כ"משחק זהות"

ניתוח הסרטים לאור התאוריות

הסרט התערבות אלוהית

ריבוי קולות:

סצינת הפתיחה : הקללות – ריבוי קולות פנימי – פנים פלשתיני

ריבוי שפות:

מונולוגים:

דיאלוגים:

קיטוע :

מרחב שלישי:

שתיקה:

אלמנטים קומיים:

סצינת הכדור האדום של עראפת

דוגמאות לסצנות סוריאליסטיות :

קבלת הסרט ופרסים:

הזמן שנותר 

סצינת פתיחה

קיטוע

הסמטה הקטנה בנצרת בה צולמו כמה וכמה סצינות בשלושת סרטיו

מרחב שלישי, שתיקה וזהות פלשתינית

ריבוי קולות

סיכום

ביבליוגרפיה

פילמוגרפיה

הסרט התערבות אלוהית

הזמן שנותר

ניתן לחשוב על הפילמוגרפיה של סולימאן מנקודת מבטה של הסמטה הקטנה בנצרת בה צולמו כמה וכמה סצינות בשלושת סרטיו, ואיך הסמטה הזאת בוודאי לגלגה לקולנוען שהגיע עם צוות ישראלי קטן, ועם צוות שחקנים שכלל את הבמאי וחבריו, ואחר כך מגיע לאותו מקום עם צוות שהיה בוודאי גדול בהרבה, עם דני גלובר כמפיק, והבמאי עדיין בתפקיד הראשי, אבל הפעם לא ממצוקה תקציבית, אלא כי פניו הפכו לסמל. סולימאן ממשיך לגלם את עצמו כאורח בנצרת ובשטחים, תמיד זר בכל מקום, והוא מביט במבט חתום שנראה כאילו הוא התייאש משני הצדדים במידה שווה.

הזהות של הגיבור הראשי בקונפליקט כמי שחי במרחב שלישי באופן מלאכותי בגלל הכיבוש ואובדן הזהות. "הזמן שנותר" הוא סרט מפויס בהרבה מ"התערבות אלוהית", שצולם בימי האינתיפאדה השנייה. ההתפייסות העיקרית, דומני, היא של סולימאן עם הוריו, שהסרט מוקדש להם.
ב"כרוניקה של היעלמות" משתתפים שני הוריו של סולימאן, בתור הוריו של הגיבור. באחד הדימויים הזכורים בסרט, אביו נראה נרדם מול הטלוויזיה בדיוק כשמתנגן בערוץ 1 המנון ישראל. זה הוא ההומור הסולימאני: הערבי שאדיש לטקסים הלאומיים הישראליים, עייף מהם, ולא מתוכנת לקפוץ לדום מולם. אבל אולי היתה כאן גם ביקורת כלפי הוריו, על עצימת העיניים, ההירדמות, ההסכמה. מאז "כרוניקה של היעלמות" מתו שני הוריו של סולימאן. ו"הזמן שנותר" הוא מציג את הביוגרפיה של אביו, ולבסוף את אמו, שמפנה את ראשה לכיוון השני כשהזיקוקין דינור מאירים את שמי נצרת ביום העצמאות הישראלי. לא עוד נמנום, אלא בחירה ערה ומודעת, גם אם היא נעשית בהפניה זעומה של הראש לצד השני.

הסרט מתאפיין בריבוי קולות אוטונומיים ולעתים מנוגדים, שמופיעים בסרט כהשקפה עצמאית שאינה תלויה או משועבדת לעמדתו האידאולוגית של הבמאי עצמו. חלק מהדמויות מייצגות עמדות ברורות ומובחנות מעמדתו של סולימאן, עמדות שזוכות לפיתוח מלא במהלך הסיפור ואינן משמשות כקול משני שאמור להאיר את הרעיון המרכזי.

ריבוי הקולות מובחן מקולו של הבמאי שאף הוא פוליפוני ! סולימאן ממשיך לגלם את עצמו כאורח בנצרת ובשטחים, תמיד זר בכל מקום, והוא מביט במבט חתום שנראה כאילו הוא התייאש משני הצדדים במידה שווה.

ב"התערבות אלוהית" פינטז סולימאן על טרוריסטים פלסטיניים בתור נינג'ות. ב"הזמן שנותר" הוא מפנטז על הפלסטינים כקופצים במוט, שמסוגלים לנתר מעל חומת ההפרדה בקפיצה אחת. במקבץ הסרטים הקצרים"סיפורים על זכויות אדם", הסרטון הכי מוצלח היה של האני אבו-עסאד, ובו קבוצת ילדים מחפשת מצלמה כדי לצלם את סרט הגנגסטרים שהם רוצים לביים. והם מוצאים מצלמה: מצלמת האבטחה שעל חומת ההפרדה. אז הם ממחיזים את סרטם מולה, ונעים ימינה ושמאלה כשהיא זזה, כדי לא לצאת מטווח הראייה שלה. ועכשיו מביא סולימאן את הקופץ במוט שלו, מעל החומה. (כשכמה דקות לפני כן הוא ביים סצינה במונית פורד טרנזיט בדרך לראמאללה, במה שנראה כמו הומאז` לסרטו של אבו-עסאד)

יש משהו בהומור ובנקודת המבט של איליה סולימאן שמזכירים לי את טוריו של סייד קשוע ב"מוסף הארץ". הסרט התיעודי "סייד קשוע: פחדן מילדות" חשף את אחורי-הקלעים של הטור, הספרים וסדרת הטלוויזיה, והראה שקשוע לא ממציא דבר: הפחד, בית ההורים בטירה, אשתו, הבנות, אבל גם המודעות הגדולה לצבת האידיאולוגי שהוא לחוץ בתוכו. קשוע בחר לפעול מתוך ההוויה הישראלית – לכתוב בערבית, בעיתון ישראלי, לפרסם בהוצאות ישראליות. ולמרות שהוא מוקע על ידי הערבים, הוא טוען, כנראה בצדק, שאם היה כותב אותם דברים בערבית, בהוצאה ערבית, אף ערבי לא היה קורא אותו.

קשוע וסולימאן משתמשים שניהם בעצמם, בהוריהם, בחוויותיהם, ושניהם מתמקדים בסיפור האישי הקטן – שנראה לכאורה מנותק מסיפור לאומי רחב – ומספרים אותו בציניות, בשימוש באירוניה, ועם הומור יבש (שהאמריקאים קוראים לו deadpan), שנראה שהוא מוביל לפאנץ', אבל בסוף מתהפך ומוביל לסטירה.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

יעל בן-צבי מורד, שפה מתנגדת בקולנוע הפלסטיני, תקריב, גליון 4

גרץ, נ. וחלייפי, ג. נוף בערפל: המרחב והזיכרון ההיסטורי בקולנוע הפלסטיני. תל אביב: עם עובד.

זוהר קמפף "שחור לבן וגוונים של אפור פלשתינים בתקשורת באיתנתיפאדה השנייה" מסגרות מדיה ג' 1 ירושלים 

מ' באכטין, צורות הזמן והכרונוטופ ברומן תרגום דינה מרקון, מבוא, אחרית דבר ומסה "המקום והזמן של מיכאיל בכטין, הלנה רימון, הוצאת דביר

Refqa Abu-Remaileh, “Elia Suleiman: Narrating Negative Space” in: Josef Gugler (ed.), Ten Arab Filmmakers: Political Dissent and Social Critique, Indiana University Press,