‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי ?

תוכן עניינים

ראש פרק / עמוד מס'

מבוא. 2

צוואות – רקע כללי 3

הצוואה בדין הישראלי 5

הסדר שאינו מניח את הדעת. 6

פרשנות בצוואות. 7

המשפט המקובל, בריטניה. 9

צוואה במשפט הישראלי 10

החופש לצוות.. 10

סוגי צוואות. 11

צוואה הדדית.. 12

פגמים בצוואות.. 13

ביטול צוואה. 14

פרשנות. 15

המשפט העברי 15

תורת הבחירה בצוואה במשפט הישראלי 17

ביבליוגרפיה. 23

מוריש ציווה בצוואתו נכסים לזוכה, ועם זאת הטיל על אותו זוכה לתת מנכסיו שלו (של הזוכה) לאדם אחר. האם רשאי הזוכה, המסרב למלא אחר הוראה זו של המצווה, ליטול בכל-זאת את חלקו בצוואה? כדי להשיב לשאלה זו, צריך לראות תחילה, אם במסגרת המשפט הישראלי יש תוקף לדוקטרינה של דיני-היושר, הידועה כדוקטרינת הבחירה (Election)[1]. במשפט המקובל האנגלי קיימת דוקטרינת "תורת הבחירה", לפיה יש ערך משפטי להוראת צוואה המחייבת אדם להעביר מרכושו של אותו אדם לצד שלישי, אם אותה צוואה מזכה אותו אדם בחלק מרכושו של המצווה. עיקרון היסוד הוא, שאין אדם יכול ליטול על-פי צוואה, אם אינו מוכן לציית להוראותיה בשלמותן.דוקטרינה זו מעמידה את הזוכה, במקרה זה, לפני הברירה, למלא אחר הוראות הצוואה ובשלמותן, על הזכייה והחיוב שבהן, או להסתלק מן הצוואה כולה, בבחינת "לא מדובשך ולא מעוקצך". דוקטרינה זו, למיטב ידיעתי, טרם נדונה במישרין בבתי-המשפט שלנו: היא לא אומצה במפורש, כשם שלא נדחתה במפורש, וגורלה צריך להיחתך - בהיעדר התייחסות ישירה לנושא זה בחוק הירושה, תשכ"ה-1965 1 על-פי העקרונות הכלליים של חוק זה ועל יסוד מקורות-העזר של המשפט הישראלי בכללותו.

אין צריך לומר, כי החובה להיזקק למשפט המקובל בוטלה, לגבי ירושה, מכוח הכרזת העצמאות של חוק הירושה2. הביטול קיבל, כידוע, תוקף כללי בחוק יסודות המשפט, תש"ם-3.1980 עם-זאת, לא פג לגמרי כוחם המשכנע של הדינים האנגליים, לא פחות מיתר מקורות המשפט ההשוואתי, כמקור-השראה פרשני וכסגולה להרחבת האופק המשפטי, ובלבד שהשימוש בהם יכול לשפוך אור על חוק הירושה עצמו. אם לא תימצא תשובה מגופו של חוק זה, ולו בדרך ההיקש, ניתן להיעזר ב"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל"4.

כיוון שכך, הרי כרקע לניתוח הבעייה מבחינת חוק הירושה, נבחן תחילה את יסודותיה של הדוקטרינה האקוויטבילית ונבדוק, אם יש לה מקבילה בעקרונות הצדק והיושר של המשפט העברי.

ניתן לבחון את עמדתו של המשפט הישראלי כלפי תורת הבחירה. כבר הוזכר, שלפסיקה המקומית לא נזדמן לברר סוגייה זו, ועלינו לפנות להוראות החוק גופן. הוראות אלו, אף שאינן מסדירות את הנושא במפורש, עשויות לספק תשובה לבעייה שלפנינו. יצוין, כי העובדה שניתן צו-קיום של הצוואה על-ידי בית-המשפט איננה אומרת שהמצווה בעלים על כל הנכסים הנזכרים בצוואה.17 יתרה מזו: עצם העובדה שהמוריש ציווה נכס שלא היה שייך לו, בין מכיוון שלא היה שייך לו מלכתחילה ובין מכיוון שבעלותו בו פקעה לאחר כתיבת הצוואה, איננה מזכה אותו זוכה שלא זכה בפיצוי מיורשים אחרים. לענין זה קובע סעיף 51(ג) לחוק הירושה: "אין הזוכה זכאי לפיצוי מן היורשים האחרים אם במות המצווה לא היה הנכס בין נכסיו."

ההיגיון המונח ביסוד הוראה זו הוא, שאין לייחס למוריש כוונה, אלא אם כן בוטאה על-ידו במפורש, 18להעניק לזוכה במנה יותר זכויות מאשר העניקה אותה מנה זו עצמה. אם סוכלה הכוונה לתת אותה מנה, אין סיכול זה צריך להיזקף לחובת הזוכים האחרים, עליהם אין מוטלת, כמובן, שום אחריות לסיכול זה. [1]

הוראה זו איננה עונה על הבעייה הטמונה בסיטואציה, שבה אמנם לא היה הנכס בין נכסי המוריש, אך היה בין נכסיו של זוכה אחר, והמוריש התכוון, שבעל הנכס ישתף פעולה - כדי להגשים את כוונת המוריש במלואה - כתנאי לזכייתו בנכסים אחרים. במקרה זה, אם אין רצונו של המצווה מתגשם כתוצאה מסירובו של בעל הנכס, שהוא גם זוכה על-פי צוואה בנכסים אחרים, אין זה מובן כלל שהמסרב יכול לעשות שימוש בהוראות הצוואה רק לשם הפקת תועלת ולהתעלם מהן בכל הנוגע בהטלת חיובים כלפיו.

יש להדגיש, כי לענין זה, ספק אם ניתן להיעזר בהוראת סעיף 45 לחוק הירושה, הדנה בחיוביו של יורש. הוראה זו מוגבלת, לפי לשונה, להטלת חיובים על-ידי המצווה על יורש "במה שקיבל מן העזבון", ואיננה משתרעת על נכסים שלא היו שייכים לעזבון. אמנם, אף הוראה זו היא דיספוזיטיבית וחלה במידה שאין בצוואה הוראות אחרות.

בסיס מוצק יותר לקליטה של הלכת הבחירה האקוויטבילית היא אותה קונסטרוקציה משפטית, על-פיה היתה בנויה הלכה זו במשפט האנגלי, לאמור, תנאי מכללא המיוחס למוריש מכוח העקרון, שיש לפרש צוואה לפי אומד-דעתו של המצווה. לפי סעיף 43 לחוק הירושה, רשאי המצווה לצוות שיורש יזכה בהתקיים תנאי, ותנאי זה הוא תנאי דוחה19. אם מתברר, שהתנאי לא יוכל עוד להתקיים, זוכים היורשים על-פי דין, 20אלא אם כן קבעה הצוואה מי יירש אחריו21.

לענין זה יש להדגיש, כי לפי הפסיקה, תנאי בצוואה איננו חייב להיות מפורש דווקא. בית-המשפט יכול, בנסיבות המקרה, לקבוע תנאי מכללא בצוואה, כפי שהוא נוהג לעשות בחוזה. בדרך זו של תנאי מכללא, המוסק מתוך אומד-דעתו של המצווה, התקבלה אצלנו בארץ הלכת דיני-היושר האקוויטבילית בדבר ביצוע בקירוב (Pres. (Cy 22 יודגש כאן, כי קליטה זו של דיני-היושר, מכוח תנאי מכללא, נעשתה לאחר קבלת חוק הירושה, וחרף העובדה שבית-המשפט היה מודע לכר שאיננו קשור עוד בהלכות האנגליות.

עם זאת, לגבי הסקת קיומו של תנאי מכללא, יש להבחין בין שני מצבים שונים:

א. המצווה ידע שנכס מסוים איננו נימנה עם נכסיו, אלא שייך לאחד הזוכים לפי הצוואה, אך הורה מה ייעשה בנכס זה;

ב. המצווה חשב בטעות, כי נכס מסויים שייך לו, בעוד שלאמיתו של דבר, הוא שייך לאחד הזוכים לפי הצוואה, ועל יסוד טעות זו הורה המצווה מה ייעשה בנכס.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

Freedman, Adam. The party of the first part the curious world of legalese. New York: Henry Holt and Company

Eskin, Vicki; Driscoll, Bryan. "Estate Planning with Foreign Property". American BAR Association.