‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי תרפיה באמנות של בעלי הפרעת דחק פוסט-טראומטית (נפגעי שבי)?

תוכן עניינים

מבוא

השתקה יצירתית כמחמירת סימפטומים בקרב חוזרים משבי

שיתוף כתיבה יצירתית כטיפול בקרב חוזרים משבי טראומתיים

העצמת נפגעי שבי ע"י יצירות אמנותיות והקלת חווית החרדה

תמיכת ארגוני קהילה ועמותות

סיכום

ביבליוגרפיה

השבי היא טראומה שכוללת מגוון חוויות נפשיות ופיזיות ובכללן השפלה, עינויים ברוטליים, חקירות אכזריות, בידוד, תנאי מחייה קשים, חסך במזון ושינה שמתגבשים לטראומה קשה שמלווה בהשלכות משמעותיות שעשויות ללוות את פדויי השבי במהלך כל חייו, להשפיע על השבתו של פדויי השבי למעגל העשייה וההתמדה, לפגוע ביכולת לתקשר עם הסביבה, לתת אמון בבני אדם ובוודאי שלחשוף את סיפור השבי הטראומטי האישי (2015, Stein, Snir & Solomon בתוך שנאור ואחרים, 2018). אחת החוויות הטראומטיות של חוזרים משבי היא חווית הבגידה של מדינת ישראל בהם ושלהם במדינת ישראל. האתוס של עמידה בשבי מול העינויים הקשים והקרבה אישית - לשתוק ולא לגלות מאומה למרות התופת של החקירות והעינויים הקשים בשבי "הציגה" את פדויי השבי של מלחמת יום כיפור כבוגדים (סולומון, בן סימון ושרון, 2015 בתוך שנאור ואחרים, 2018). לכן החזרה מהשבי הייתה ארוכה ומלווה בקושי אדיר, משפחתית ומקצועית, היה צורך בזמן החלמה ושיקום, תחושות של דכדוך, עצבות, חרדות, אי-שקט, חוויית בגידה ונבגדות, חלומות וזיכרונות קשים שלא ניתן להימלט מהם (עורי, 2015).

לכן שתיקתם של פדויי השבי וחוסר המוטיבציה שלהם לספר את סיפור חוויית השבי מובנת. פדויי השבי חוו נבגדות מצד המדינה והציבור. לא רק שסיפורי הגבורה והלחימה הנועזת שלהם באויב הושתקה, אלא פדויי השבי הושתקו בעצמם וסיפור השבי שלהם נראה כמעשה בגידה ולא כמעשה גבורה. בדיוק אותה הטראומה שחוו ניצולי השואה (סלומון ואחרים, 2015) במשך עשרות שנים פדויי השבי לא העזו לספר את סיפור השבי מחשש לזלזול ודחיה מצד המאזינים. פחד שיופנה אליהם אצבע ויאשים אותם מעל כל במה אפשרית בבגידה. במחקר מקיף שנערך על ידי שנאור, שטיין ותובל נאספו עדויות רבות מחוזרים משבי במלחמת יום כיפור שבחרו לפרסם את טראומת השבי כפי שהם חוו אותה במסגרת שיתוף פעולה עם עמותת נט"ל ועמותת ערים בלילה. מהממצאים עולה כי חוזרים משבי שבחרו לספר את הסיפור מעידים כי חלה הקלה משמעותית במצבם הנפשי. הם מתחילים לראות את הטוב במציאות חייהם ובעיסוק הפצת סיפור השבי על כל מרכיביו במסגרת הרצאות למגוון קהלים ופניה לטיפול באמנות (שנאור ואחרים, 2018).

טיפול באמנות מאפשר לפדיי השבי מרחב בחירה עשיר ומגוון, למשל: ציור, פיסול, עבודה בעץ, זכוכית וכתיבה של סיפור הטראומה. הטיפול הוכיח הפחתה משמעותית של רמת החרדה והדיכאון בקרב נפגעי פוסט-טראומה (, Schouten 2015, de Niet, Knipscheer, Kleber & Hutschemaekers בתוך לוי ואחרים 2017). כתיבת הסיפור כחלק מתהליך של טיפול באמנות פועל במספר מישורים. מצד אחד הטיפול מאפשר ביטוי של החוויות והתחושות ומצד שני התוצר האמנותי הוא חזותי כך שניתן בהסתכלות מעמיקה להבין אותו ולפרש אותו (גברון, 2014). חוזרים משבי שעוסקים באמנות יכולים להביע ולפרש את התחושות הקשות הפנימיות של טראומת השבי כפי שהיא משתקפת בעיניהם ובחוויה האינדיבידואלית שלהם. כאשר ארגון נכי צה"ל ועמותת ערים בלילה מאפשרים להם חופש יצירה על-ידי הפעלת חוגים בבתי הלוחם ברחבי הארץ, הענקת מלגות יוצרים, תמיכה קבוצתית והצגת יצירות האמנות בתערוכות מתחלפות. הכול במטרה לפתח את חדוות היצירה בקרב חוזרים משבי להקל על חוויית החרדה ולהשיב אותם למעגל העשייה וההתמדה.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

ענת רימון־אור, תורתו של זיגמונד פרויד ויישומיה בחינוך, הוצ' פרדס (2020)

שרון מאייר־קריגר, מבע של בעתה: "האלביתי" בחלומות, בהזיות ובשיגיונות ביצירותיהן של שפרה הורן, דורית רביניאן וסביון ליברכט, הוצ' פרדס (2020)