בסעיף 28 לחוק העונשין נקבע: "מי שניסה לעבור עבירה, לא יישא באחריות פלילית לניסיון, אם הוכיח שמחפץ נפשו בלבד ומתוך חרטה, חדל מהשלמת המעשה או תרם תרומה של ממש למניעת התוצאות שבהן מותנית השלמת העבירה".

בית המשפט העליון בחן את המניע לפטור עקב חרטה:

"ישנם מספר טעמים למתן הפטור עקב חרטה, אותם ניתן למצות בשניים מרכזיים: טעם מוסרי וטעם תועלתני. לפי הטעם המוסרי, החרטה מצביעה על שינוי שחל במצבו הנפשי של הנאשם ועל כך שהוא מבקש להתנער מהעבירה, גם אם חצה את סף הניסיון. לפי הטעם התועלתני, תכליתו של הפטור היא לעודד עבריינים לחדול ממעשה העבירה לפני השלמתו, או לנסות למנוע את תוצאות המעשה אם מדובר בעבירה תוצאתית והושלם היסוד ההתנהגותי של העבירה."‏[1]

בפסק דין של בית המשפט העליון נקבע שעל החרטה להיות רגשית-מוסרית[2], כלומר, "הסעיף דן ב'בעל תשובה' ולא במי ששוקל שיקולי כדאיות, כפי שנובע מדברי הכנסת ומדברי ההסבר להצעות החוק שאוזכרו לעיל"‏ (בדיון בכנסת הדגים ח"כ דן מרידור חרטה משיקולי כדאיות: "אם הוא ראה מכונית משטרה מתקרבת וחזר בו, זה לא מחפץ נפשו אלא מפני שהוא ראה את המשטרה"). בפסק דין שניתן כ-16 שנים מאוחר יותר בוטלה הדרישה שעל החרטה להיות רגשית-מוסרית, ונקבע שניתן להסתפק בחזרה מהכוונה לבצע את העבירה. הנימוק שניתן לשינוי זה הוא שתכלית הוראת הפטור עקב חרטה היא תמרוץ העושה לחזור מהשלמת העבירה, ולכן אין להערים קשיים ולהעמיד דרישות שאינן מתחייבות מהוראת הסעיף ומתכליתו.‏

לפני תיקון מס' 39 לחוק העונשין[2] , כשעבר אדם את הגבול של תחילת עשיית העבירה, הוא נשא באחריות פלילית להתנהגותו העבריינית מנקודת "אין-חזרה" זו. אם הפסיק את העשייה לפני השלמתה, היה נושא באחריות לכל מה שביצע עד לנקודת ההפסקה, ואם העבירה הייתה רבת משתתפים – היו נושאים באחריות הפלילית גם הצדדים הנותרים, הישירים והעקיפים[3].

כיום, עם קבלת תיקון 39 לחוק, הזיז המחוקק במקרים חריגים את נקודת ה"אין-חזרה" אל מעבר לגבול של תחילת הביצוע, באופן שבהתמלא תנאים מסוימים ומוגדרים[4], פוטר החוק את העבריין מאחריות פלילית על אותו חלק של העבירה שמומש. הרעיון המרכזי בהסדרת פטור זה הוא שחֶלֶף הפטור שנותנת החברה לעבריין מאחריות להתנהגותו העבריינית, היינו מן הניסיון לעבור עבירה, שללא הפטור הוא עניש, תקבל החברה תמורה ממשית בדמות סיכול השלמת העבירה. כלומר, אותה נקודת "אין-חזרה" תהיה עדיין בשלב הניסיון לעבור את העבירה, בטרם השלמה. זהו המבנה הבסיסי של העילה לפטור המוצע בחוק העונשין.