‏250.00 ₪

הטענה המרכזית המועלית כנגד הקולנוע הישראלי העלילתי בעשור האחרון היא נסיגתו מכל דיון בסוגיות פוליטיות הרות גורל. בעוד תום האינתיפדה הראשונה הביא לייצוג ודיון ביקורתיים נרחבים בקולנוע הישראלי של שנות השמונים ובראשית שנות התשעים (עם סרטים כמו "נישואים פיקטיביים" [חיים בוזגלו], "גמר גביע" [ערן ריקליס], "נקודת תצפית" [דינה צבי ריקליס], "החיים על פי אגפא" [אסי דיין], ו"קרקס פלסטינה" [אייל חלפון]), מרבית הסרטים שהופקו במהלך שנות התשעים ועד היום בחרו להפנות עורף אל האירועים שהתחוללו בספירה הציבורית, עד כדי כך שגם מה שמצטייר כאירוע המחולל של הזהות הישראלית החדשה - רצח ראש הממשלה יצחק רבין - מעט ולא מצא שיקוף על הבד (למעט סרטו הקצר של אסי דיין "מדריך לכיסוי תחת"  וסדרת הטלוויזיה "פלורנטין" [איתן פוקס]). אלא שקריאה רטרוספקטיבית של אותם סרטים מגלה שהקולנוע הישראלי של אותן שנים הציג לראשונה דיון בפוליטיקה של הזהויות הרבות המבנות את המדינה ובכך חשף את שורשי הרע שחולל את הניתוק, הניכור וההדרה של קבוצות שלמות מתוך השיח הדומיננטי של המדינה.

מצד שני, קיימת ביקורת נוספת כלפי הקולנוע הישראלי לדורותיו אלא שאותה משמיעים רק לעתים נדירות ובדרך כלל בחוגים אקדמיים: זוהי סוגיית הייצוג המפלה של הדמויות הנשיות. דברים רבים נכתבו על כך (למשל מאמריהן של אורלי לובין, ענת זנגר ויעל שוב אשר התפרסמו שלושתם באנתולוגיה הראשונה שהוקדשה לקולנוע הישראלי "מבטים פיקטיביים") אלא שנכון להיום לא ניתן לטעון לקשר בין הביקורת האקדמית לבין הקולנוע - לראיה סרטו של דובר קוזשווילי "מתנה משמים"  שהציג מגוון של דמויות נשיות, כולן רדודות ומתקיימות אך ורק כמושא לתשוקות הגיבורים.

מאמר זה נכתב על רקע שתי הטענות הללו ומבקש לקרוא קריאה פוליטית-מגדרית את סרט הביכורים של קרן ידעיה, "אור" . סרט זה, אשר זכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן האחרון, עוסק במספר ימים בשגרה האפורה עד כאב של רותי הזונה (רונית אלקבץ) ובתה אור (דנה איבגי) שעל שמה נקרא הסרט. עיסוקה של האם בזנות מוצג כסוג של התמכרות ממנה מנסה לגמול אותה הבת הצעירה. זו מחפשת אחרי מקורות פרנסה אלטרנטיביים (שטיפת כלים במסעדה, שטיפת חדרי מדרגות, איסוף בקבוקים ריקים על חוף הים אותם ניתן להמיר בתשלום בסופרמרקט) כדי 'להסביר' לה כי ניתן להתפרנס גם אחרת; כאשר הסברים אלה אינם נושאים פרי, היא מוכנה גם להתנגד בכוח גופה הרזה כדי למנוע מאמה לצאת שוב אל הרחוב וגם זה לשווא. בסופו של דבר דטרמיניזם טרגי מוביל את הבת אל העיסוק של אמה.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-10 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

זנגר ענת, לובין אורלי, שוב יעל מתוך נורית גרץ, אורלי לובין, ג'אד נאמן (עורכים), מבטים פיקטיביים - על קולנוע ישראלי. האוניברסיטה הפתוחה.