מבוא. 

תרבות צריכה וחומרניות. 

פרסום.

פרסומות כהתניה קלאסית. 

ביקורתה של נעמי קליין 

שורשי ההתנגדות לתרבות הצריכה. 

צנזורה. 

נושאים במחלוקת. 

ביקורת. 

צריכה גדלה וחוסר נחת גובר. 

שיטות ותחומי פעולה בתרבות הצריכה. 

פרסום ושיווק. 

השפעת תאגידים על התקשורת. 

אשראי 

התיישנות מתוכננת. 

ערכים מרכזיים בתרבות הצריכה. 

צרכנות. 

רומנטיקה.

ערכים נוספים.

מסרים מרכזיים.

השפעת נפשיות של תרבות הצריכה. 

השפעות בריאותיות של תרבות הצריכה. 

השפעות תרבות הצריכה על הזוגיות. 

השפעות תרבות הצריכה על משפחה וגידול ילדים.

השפעות תרבותיות ותקשורתיות של תרבות הצריכה.

השפעות כלכליות של תרבות הצריכה. 

השפעות פוליטיות של תרבות הצריכה. 

השפעות סביבתיות של תרבות הצריכה. 

ביקורת על תרבות הצריכה. 

סיכום.

ביבליוגרפיה. 

תרבות הצריכה  Consumerism או Consumer culture הוא סדר חברתי וכלכלי שמעודד אנשים לקנות מוצרים ושירותים בכמות גדלה והולכת, ותרבות שבה ערך מרכזי הוא השגתכסף וכוח כלכלי בכל אמצעי, וכן הפגנת עושר זה בצורה פומבית וראוותנית. בתרבות הצריכה, הצריכה נתפסת כדבר חיוני וחיובי, ואין כל התייחסות להשפעות של מוצרים או תהליכי הייצור ומחזור החייםשל מוצרים, בין אם מדובר בדלדול משאבים מתכלים, בזיהום, בניצול של פועלים וכו'. לפי תרבות הצריכה (כמו גם בתאוריה של כלכלה נאו קלאסית) קניית עוד מוצרים הופכת אנשים למאושרים יותר.

על פי הסרט הפרסומת והאגו, תרבות הצריכה מתפקדת כמערכת חינוך לא רשמית וכמערכת תעמולה. חלק מכוחה של מערכת זו נעוץ בכך שהיא לא נתפסת כדבר משמעותי או משפיע.

הרבדים השטחיים של תרבות הצריכה בנויים מפרסומות, מסעותיחסי ציבור של תאגידים ושל מותגים, וכן מהחוויה של הקניות, בילוי הזמן הפנוי והעבודה של אנשים בחברה קפיטליסטיתמודרנית. ברובד זה התרבות מסתכמת ב "קנו עוד". תרבות הצריכה מקודמת על ידי תקשורת ההמונים ואמצעי מדיה אחרים הכוללים מסעי פרסום ושיווק, יחסי ציבור, צנזורה, תעמולה, הטיית מחקרים, והצפת מידע מצדם של תאגידים, ממשלות ועיתונות, היא קיימת לפעמים גם במסגרת מערכת החינוך. אין זה תוצאה של מסע מתוזמר קונספירטיבי מרכזי אלא תוצאה מבוזרת של סך האינטרסים החופפים של עסקים מנקודת המבט התאגידיתקפיטליסטית שלהם - רווח, "עסקים כרגיל" והמשך המצב שבו האנשים מקבלים את הסדר החברתי כנתון, במיוחד בהקשר של צריכה והיחסים שלהם כלפי מוסדות השוק.

הרבדים העמוקים יותר של תרבות הצריכה עוסקים בנושאים המשותפים לכל התרבויות - טקסים, הגדרת הזהות העצמית והיחסים בין בני אדם, מיתוסים והשקפה אודות דרך פעולת העולם, ודרוג של ערכים חברתיים. תפיסות אלו מתנגשות או שרויות במתח מול אידאולוגיות אחרות כמו ליברליזם, או קיימות, מול תפיסות מסורתיות מערביות ולא מערביות, ומול התפיסות שעוצבו בעידן ההשכלה.

תרבות הצריכה מובאת בדרך כלל בהקשר של ביקורת על תרבות זו, היות ולרוב אלו התומכים באורך חיים זה מתארים אותו במונחים אחרים כמו "קפיטליזם", "שוק חופשי", חברה צרכנית וכו', ונמנעים מלהודות כי אכן מדובר בתרבות או לבצע השוואה בין תרבות זו לבין תרבויות אחרות.

הניתוח של תרבות הצריכה עומד בניגוד לניתוח הנאו קלאסי של הדרכים בהן צרכנים מחליטים על ביצוע הקניות שלהם. שבניתוח הנאו קלאסי אנשים הם ראציונלים, בעלי ידע מלא, והרווחה שלהם עולה ככל שהם צורכים יותר. בנוסף ההנחה היא כי לצרכנים יש טעמים נתונים מראש (כלומר הם יודעים עוד לפני קיום השוק מה רצונם לרכוש), וכי לפרסומות יש תפקיד בידוע הצרכנים באשר למוצרים חדשים ולאותת על מוצרים איכותיים שיש להם מספיק כסף לפרסום. כל ההנחות האלה עומדות בניגוד לניתוחים של מבקרי תרבות הצריכה ושל חוקרים אחרים. לדוגמה כלכלה התנהגותית מראה כי אנשים אינם תמיד ראציונלים. אחד הראשונים שעמד על בעיות של תרבות הצריכה היה הכלכלן והסוציולוג תורסטין וובלאן, הניתוח שלו שבוצע בתחילת המאה ה-20, קיבל משנה תוקף על ידי סוציולוגים ופסיכולוגים בסוף המאה -20.

במשך אלפי שנים, רוב הכלכלה התבססה על משקים אותרקיים, בהם רוב הייצור בוצע על ידי משקי הבית, חמולות וקהילות. מסחר היה מוגבל למוצרים שלא ניתן לייצר באופן מקומי (כמו תבלינים, מתכות, קנה סוכר וכו') או שהיו אזורים שהתמחו בייצורו (לדוגמה משי מסין). בכל מקרה הקיף המסחר היה מצומצם למדי. התרבות ברוב המדינות התמקדה בערכים דתיים שראו בצריכה מופרזת חטא או מידה רעה שמובילה לקנאה, ומרחיקה את הנפש מתיקון. גם במדינות קפיטליסטיות כמו בריטניה וארצות הבריתהיתה מסורת חזקה של חסכנות וזהירות פיננסית, ושל יכולת השענות עצמית. לדוגמה, עד שנות ה-20 הפרסום של מוצרים התבסס על הרעיון לפיו מוצרים עונים על צרכים נתונים מראש של הצרכנים. 

בתחילת המאה ה-20 החל זיגמונד פרויד לפתח את תורת הפסיכו-אנליזה, ואת הרעיון לפיו בני אדם מונעים לא רק על ידי מחשבות ראציונליות אלא גם על ידי דחפים של התת מודע ורגשות שהם אינם מודעים אליהם בצורה מלאה. בשנות מלחמת העולם הראשונה השתמשו מדינות בפיתוחים של התאוריה של פרוייד כדי להפיץ תעמולה (באמצעי תקשורת המוניים כמו רדיו, קולנוע, כרזות ועיתונות) לצרכי תמיכה במלחמה וכדי לעודד גיוס. אדוארד ברנייז (Edward Bernays) שהיה אחיינו של פרויד היה אחראי על חלק מהתעמולה מטעם ארצות הברית. לאחר המלחמה הבין ברנייז כי את התעמולה ניתן לנצל לא רק לצרכי מלחמה, אלא גם לצרכים מסחריים בזמן שלום. הוא פתח את הסוכנות הראשונה להענקת יחסי ציבור לחברות עסקיות ולממשלות.

אחת העבודות הראשונות של ברנייז היתה לשכנע נשים לעשן. עד אז היה טאבו חברתי על עישון נשים בציבור ודבר זה הקטין מאד את מספר הנשים המעשנות. ברנייז קיבל ייעוץ לפיו הסיגריה היא סמן פאלי, וכי דבר זה מונע מנשים לעשן. הוא הבין כי עליו להציג את העישון הנשי כדבר של מרד על השליטה הגברית. ברנייז שכנע מספר סופרזיסטיות להצית את הסיגריות שלהן באופן מופגן בזמן תהלוכה מרכזית בניו יורק, ולהציג דבר זה כעל "הדלקת לפיד החירות שלהן". הוא גם הדליף את הכוונה למעשה זה לעיתונים ויצר סנצסיה עיתונאית. הצגת העישון כדבר שמקדם את מעמד האישה גרם לדיון ציבורי ער והטאבו על עישון נשים נשבר. נשים מעשנות נתפסו כנשים עצמאיות, צעירות, שבורכו באופי חזק וביכולת חשיבה עצמאית.

אנשי תעשייה של אותה תקופה היו מודאגים מבעיה של "עודף ייצור". שיטות הסרט הנע והייצור ההמוני התפשטו בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ויכלו לייצר בכמות גדולה בהרבה יחסית לתקופה לפני המלחמה. עם זאת, הערכים ששלטו בחברה היו ערכים שמרניים ואנשים קנו לפי מה שהם צריכים. היו אנשי תעשייה שטענו שיש צורך לעודד אנשים לקנות מוצרים בהתאם לתשוקות שלהם ולא לפי צרכים. הברנייז גרם לעיתונות הנשים של ויליאם הרסט להיות "זוהרת" על ידי הכנסת כתבות ופרסומות שקישרו בין מוצרים של לקוחות אחרים שלו, לבין שחקניות קולנוע מפורסמות, כמו קלרה בואו (Clara Bow). ברנייז המציא גם את הרעיון של הכנסת מוצרים לתוך סרטי קולנוע. ברנייז הלביש את כוכבות הקולנוע, שהופיעו בערבי פרמיירה של סרטים, בשמלות ותכשיטים של פירמות נוספות שהוא ייצג. לטענת ברנייז, הוא היה הראשון שאמר לחברות המכוניות שהם יכולים למכור מכוניות כסמל של מיניות הגבר. הוא העסיק פסיכולוגים כדי שאלה יוציאו דוחות שטוענים שמוצרים שונים טובים עבור בני אדם, ולאחר מכן העמיד פנים כי דוחות אלה הם מחקרים עצמאיים.

הוא ערך תצוגות אופנה עבור רשתות כלבו, ושילם לידוענים כדי לחזור על מסר חדש. מסר זה היה שיש צורך לקנות מוצרים לא רק בגלל שהם נחוצים, אלא כדי להביע את העצמי הפנימי שלך לאחרים. קונים בגדים לדוגמה כדי להביע את "האני הפנימי". מסר כמו "נסו להביע את עצמכם על ידי השמלה שלכם".

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

 נעמי קליין, בלי לוגו , בבל

דייוויד קורטן, כשהתאגידים שולטים בעולם, בבל

Sklair, L. Culture-Ideology of Consumerism. The Wiley-Blackwell Encyclopedia of Globalization