‏290.00 ₪

בחירת דגם הצבא הרצוי למדינה נעשית על-פי שיקולי הגנה, גודל האוכלוסייה, גודל המשק, תנאים גאו-אסטרטגיים, כגון גודל המדינה, וכמובן המציאות הביטחונית. לפיכך, האנשים שבשנות הקמת המדינה הכתיבו יותר מכל אחד אחר את הדוקטרינות הצבאיות ואת האסטרטגיות לבניית דגם הצבא הרצוי היו אלו שהתמודדו עם בעיות הביטחון ובעיות המדינה: רב-אלוף יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון; יגאל ידין, לימים הרמטכ"ל השני, שגם מילא את מקומו של דורי בחודשי מחלתו שר הביטחון דוד בן–גוריון; ושר האוצר אליעזר קפלן[1].

עוד במהלך מלחמת העצמאות התרחשו שינויים חברתיים-כלכליים, שהביאו את מכתיבי המדיניות לשנות את עמדותיהם ביחס לדגם הצבא הרצוי. בתחילת המלחמה סבלה המדינה ממחסור חמור בכח אדם. ככל שהגיוס הקיף יותר כוח אדם, כך גדל העול על המשק, וכושר היצור נפגע. המשאבים המצומצמים שעמדו לרשות המדינה, לצד הנטל הכספי של אחזקת צבא – הביאו לידי כך ששר האוצר דאז, קפלן, הביע חשש מפני ההפוגה שחלה בקרבות, שמא היא תביא להתמוטטות המשק[2].

בקום המדינה הגיעו לארץ 102,000 עולים וגם מתנדבי חו"ל, והבעיה האקוטית של מחסור בכח אדם הצטמצמה. עקב הגידול בכוח האדם ונסיבות הביטחון עלו מספר דגמים דומיננטיים שנידונו בהקשר של עיצוב דגם הצבא הרצוי:

כך למשל, דגל בן גוריון ברעיון של "צבא עובד", אותו למד ממנהיגי רוסיה בתקופת מלחמת האזרחים. הרעיון היה גיוס מקסימאלי לצבא, והפניית חלק מכוח האדם, כשניתן, לעבודה במשק האזרחי. גישתו זו התגבשה סופית בזמן ההפוגה השניה בקרבות תש"ח, כשהפער בין הצרכים הכלכליים לבין צורכי הביטחון היה בעיצומו.

דוקטרינה אחרת הוצעה על ידי שר העבודה והשיכון דאז, מרדכי בנטוב, אשר דגל במתכונת של "עם לוחם", על פי המודל השוויצי. הדיונים באותה תקופה נסבו גם על הקמת צבא מילואים על בסיס מיליציות, על פי הדגם של "כל העם צבא", כפי הנהוג בצבא שוויץ. בדגם כזה מזמינים את הכוחות שבבית רק לאימון או בשעת משבר. צבא זה הוא זול, עממי, אך לא בנוי לעימותים גדולים.

כמובן שנשקלה גם האופציה הנהוגה במדינות רבות של צבא מקצועי, שמשמעותה כוח לוחם המגויס תמיד ועוסק רק בביטחון, והוא גדול דיו לביצוע כל יעדי הביטחון הצפויים נוכח הסכנות האורבות למדינה. מי שאינם נמנים על הצבא המקצועי פטורים מגיוס.

יתרונותיו: חיילים מאומנים באופן יסודי וצבא בעל כושר גבוה; הרגלי חיילות מוטמעים היטב; רמת כוננות גבוהה בכל זמן נתון; הימנעות מפגיעה במשק במובן זה שאין צורך לגייס אנשים עובדים ולנתקם ממקומות עבודתם. צבא זה מתאים בעיקר למדינות ששיטחן גדול, כלכלתם מבוססת, והן יכולות להקצות את המשאבים הנדרשים לצבא מקצועי.

חסרונותיו: גיוס על בסיס התנדבות עלול להיות מצומצם מכפי הצורך; העדר חיל מילואים אינו מאפשר גיוס ועיבוי הכח הלוחם בעת חירום; עלות גבוהה; צבא מקצועי נתפס כאיום על הממשלה, שכן הוא עלול להתפתח לישות עצמאית המנסה לכפות את דעתה על הדרג הפוליטי.

האופציה של צבא מקצועי ירדה מהפרק הן בשל עלותה הגבוהה והן מפאת החשש להיווצרות גוף עצמאי כוחני.

לפי המודל השוויצי, שגם הוא נשקל, של "צבא מיליציות" מדובר על כוח גדול שמבוסס על ההנחה ש'כל העם צבא', אך העם יושב בביתו רוב הזמן. אנשים עוברים הכשרה בסיסית קצרה, כמה חודשים, שלאחריה הם מועברים ליחידות מילואים ומוזמנים רק לאימונים ובזמן חירום. הם שומרים בביתם את הנשק ואת פרטי הציוד האישי, עד שנקראים להתייצב. בנוסף יש גרעין מקצועי קטן שאחראי על עבודת המטה, על ההכשרה הבסיסית של החיילים, ועל מסגרות שחייבות להיות סדירות כגון חיל אויר.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-10 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 גרינברג, י. עם לוחם: הנחת היסודות למערך המילואים , אוניברסיטת בן גוריון, קריית שדה בוקר,  27-30

לויטה א., הדוקטרינה הצבאית של ישראל: הגנה והתקפה, תל-אביב: המרכז למחקרים אסטרטגיים. ע"ש יפה, עמ' 22-24