עבודה אקדמית? חפשו עכשיו במאגר הענק, האיכותי והעדכני ביותר:

סמינריון צדק חלוקתי אדמות הקיבוצים,הפרטה מקרקעין,רפורמות חקלאית,עתירת הקשת הדמוקרטית המזרחית, חכירה חקלאית,פריפריה


‏390.00 ₪

39 עמודים.

עבודה אקדמית מספר 10403
סמינריון צדק חלוקתי אדמות הקיבוצים,הפרטה מקרקעין,רפורמות חקלאית,עתירת הקשת הדמוקרטית המזרחית, חכירה חקלאית,פריפריה

תוכן עניינים

מבוא

שאלת המחקר

השערת המחקר

זכויות על הקרקע במדינת ישראל בראי ההיסטוריה

סוגי קרקעות

גישת הקניין, וצדק חברתי

המצב במדינת ישראל. 

מדיניות הפרטה בישראל.

רפורמות שנות התשעים..

המצב בישראל בראי ההתפתחות של המדינה

צדק חלוקתי בראייה משפטית

קרקע חקלאית.

העובדה כי בחוזי-החכירה של מנהל מקרקעי ישראל במקרקעין חקלאיים נאסר למסור את עיבוד הקרקע לאחרים

ההתפתחויות במקרקעין חקלאיים

עתירת הקשת הדמוקרטית המזרחית והביקורת נגד העדפת החוכר החקלאי 

נקודת הראות של החקלאי הנושא בנטל "חלוצי" כבד

תניות שימור הקרקע החקלאית ודין המחלול.

זכויות החוכר החקלאי והלקח ההיסטורי של חוכרים במקרקעי הסולטאן ("ג'יפתליכ")

זכויות החוכר החקלאי ולקח תהליך הפרטת מקרקעי מושאע בכפר הערבי 

משפט משווה

משפט אירופי

בית הדין האירופי לזכויות האדם

אנגליה

ארה"ב קנדה

סיכום.

ביבליוגרפיה

 

שאלת המחקר:

האם כתוצאה מהרפורמות, שקודמו במנהל מקרקעי ישראל להפרטת אדמות בשנות ה-90, נגרמה אפליה בין בעלי הקרקעות בקיבוצים לבין אוכלוסיית הדיור הציבורי?

השערת המחקר:

הרפורמות להפרטת קרקעות מדינה שקודמו במנהל מקרקעי ישראל בשנות ה-90 הטיבו עם בעלי הקרקעות בקיבוצים לעומת אוכלוסיית הדיור הציבורי.

 

לפני קום המדינה העולים החדשים הופנו על ידי ראשי הישוב לקיבוצים וחלקם למעברות. לאחר קום המדינה ותחילת ההתיישבות, הקיבוצים קיבלו את אדמותיהם מהרשויות כדי להתיישב ולעבד אותן למחייתם. בתחילת שנות ה-90, לאחר העלייה הגדולה של יהודי ברה"מ, נוצר צורך בהפרטת קרקעות מדינה ולהתחיל בבנייה לצרוך אכלוס האזרחים החדשים והקיימים.

לשם כך, קודמו רפורמות במנהל מקרקעי ישראל בשנות ה-90 אשר היטיבו כלכלית עם הקיבוצים והמושבים.

לדוגמה: תמורת עיבוד אדמות ומכירת מרכולתן, הפריטו את אדמותיהם החקלאיות ומכירתן לטובת הקמת מרכזים מסחריים, הקמת הרחבות מגורים וגביית תשלום על שטחים אלו, השכרה וחכירה של שטחים חקלאיים ומבנים בקיבוץ.

מאידך, נבנו שיכונים מטעם חברות בניה ממשלתיות כגון חלמיש, עמידר וכו', כדי לשכן את העולים החדשים ולתת אופציה למעוטי יכולת למגורים זולים בשכירות או בדמי מפתח. למרות היותם בעלי הדירות בפועל, הם לא היו זכאים לקבל הנאות תמורת דירות אלו ולא נחשבו לבעלים של הנכס בטאבו. בנוסף, בעלי השטחים הערביים סבלו מאפליה דומה.

אם כך, ברצוני לבדוק האם הייתה אפליה פורמאלית בין אוכלוסיות אלו בחסות הממשלות דרך רפורמות שנעשו במנהל מקרקעי ישראל ומה הרווח הכלכלי של כל אחת מהרפורמות שהתקבלו והרווח שכל אחת מהאוכלוסיות מקבלת .

בג"צ הקשת המזרחית הדמוקרטית[1] הינו אחד מפסקי הדין שתבעו הכרה ממסדית באפליה[2] שנוצרה והעלה נושא זה לדיון ציבורי נרחב עד לחקיקה מחודשת שהתקבלה במהלך שנות האלפיים לגבי קרקעות המדינה והפרטתן.[3]

מדינת ישראל הוקמה לפני יותר מ- 60 שנה, והיא מורכבת ממגוון תושבים שהזיקה שלהם לאדמה היא עמוקה ובעלת משמעות סמלית. השליטה בקרקע, מהווה את סימן ההיכר החשוב ביותר לשייכות ולבעלות על האדמה ועל הארץ. אין פלא אם כך כי נושא זה הוא אחד מן הנושאים הטעונים ביותר בישראל לאורך כל ההיסטוריה שלה. הויכוח בין יהודים ובין ערבים עוסק עדיין במידה רבה בשאלה- של מי הארץ הזאת ? מאז הקמתה של מדינת ישראל, 90 אחוזים מהקרקעות שבתחום המדינה הן בבעלות ציבורית , כלומר אסורות למכירה.

מאפייני השלטון בישראל עם הקמתה היו והינם דמוקרטיים, הכוונה לכך שניתנת חשיבות רבה ללאומיות, צדק חלוקתי ושוויון. כאשר ישנו ניסיון או רצון לקיים עקרונות אלה על ידי השלטון הם מלווים לא פעם בהתנגשויות בין השלטון לחברה. כאשר הקרקע היא המשאב החסר ביותר במדינה כמו ישראל שהיא גם מדינה קטנה וצפופה, עם גידול ניכר של האוכלוסייה הנובע הן מריבוי טבעי גבוה יחסית לארצות המערב והן מהגירה. בנוסף, ישנו ויכוח היסטורי שהוא חלק מן הסכסוך הלאומי הבלתי פתור. על חלקים ניכרים מן הטריטוריה של המדינה נטען כי הם שייכים לערבים, נוכחים או פליטים, בשטחים או בחו"ל וכי הצדק מחייב השבתם או לפחות פיצוי בגינם. בנוסף לטענות לגבי מידת הצדק החלוקתי הננקט או צריך להינקט, בהקצאות עכשוויות של קרקע בישראל וזאת הן בין יהודים וערבים והן בין יהודים ובין עצמם. 

מושג הצדק אשר מייצג דרך ישירה מוסרית כל שהיא, הוא מושג שקשה מאוד להביאו להגדרה אוניברסאלית. מושג הצדק ניתן לפרשנויות שונות ומגוונות בין תרבויות שישראל התברכה בהם, על כן כל הגדרה שננסה ליישם למושג הצדק תיתקל מיד בבעייתיות מצד האחר. אבל לא רק במדינת ישראל ישנו קושי להגדיר את הצדק מבלי לפגוע או שלא יתקבל על ידי האחר.         

בעבודתי זו אנסה לבחון האם הפרטת הקרקעות פוגעת בעקרונות של צדק חלוקתי ? אציג זאת באמצעות סקירה היסטורית של זכויות מקרקעין במדינה, באמצעות סקירת ספרות קצרה מתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל , עת כניסת השלטון הבריטי והחלת המנדט הבריטי שהסתיים ביום הקמת המדינה בשנת 1948. אנסה להסביר את תפיסתם של הוגים פילוסופים שעסקו בתחום זה של צדק חלוקתי. תפיסות של ליבראליזם וסוציאליזם. שתי תפיסות עיקריות של המאה ה- 19 ועד היום. אציג את התפיסה הרווחת כיום בישראל בעידן ההפרטה והתמודדות של בתי המשפט בסוגיות של צדק חלוקתי.

הסטייה מעקרונות-היסוד של המדיניות הקרקעית, במקרקעין חקלאיים, התבטאה לא רק בדמי-החכירה. גם לעניין הגדרתן של זכויות החוכר ותקופת-החכירה, המציאות שונה מן המדיניות שהוחלט עליה.

בעקרונות-היסוד נקבע, כי קרקע חקלאית תוחכר לחברי מושבים במישרין (בתיאום עם המושב), במסגרת של "נחלות", ושתקופת-החכירה תהא 49 שנה, עם ברירה לחוכר להאריך את התקופה לעוד 49 שנה[1]. ואולם במציאות המצב שונה : מכיוון שמשבצות-הקרקע ליישובים (דהיינו : השטח המתוכנן ליישוב החקלאי) טרם נקבעו סופית, נמנעים מלהחכיר את המקרקעין ל-49 שנים. מסתפקים בדרך-כלל בהשכרה לשלוש שנים בלבד, המתחדשת מדי פעם בפעם. השכרה זו נעשית בדרך-כלל על שם המושב, ואילו חבר-המושב מקבל מאת המושב זכות חוזית בלבד ("הרשאה") לקרקע.

המגמה היא להעניק לחבר-המושב חכירה במישרין מאת מנהל מקרקעי ישראל רק לגבי "חלקה א", דהיינו: הקרקע המשמשת למגורים ולמבני-המשק ; ואילו יתר הקרקעות ("חלקה ב" : הקרקע המשמשת לחקלאות ומעובדת על-ידי מחזיק הנחלה ; ו"חלקה ג" : הקרקע המעובדת במשותף, והשטחים הציבוריים [דרכים, מבני חינוך, וכד']) יוחכרו למושב[2].

אצל החקלאים היושבים על המקרקעין מכוח "הרשאה" שכזאת במשך שנים ארוכות מתפתחת הנחה או ציפייה שלמעשה זכויותיהם בקרקע איתנות, ואולם "לא הציפייה של מקבל ההרשאה על התמשכותה... היא הקובעת, והמציאות, ניסיון העבר והתחזית לעתיד אינם בגדר תחליף לזכות שמקורה בהסכם"[3]. לשון אחרת: מעמדו של חבר-משק במושב, מבחינה משפטית, רעוע הרבה יותר ממה שמניחי עקרונות-היסוד למדיניות הקרקעית תכננו בעבר. מעמד זה אף זכה לביקורת נוקבת של בית-המשפט העליון[4].

אשר לקרקעות המוחכרות לקיבוצים ולמושבים השיתופיים, החליטה מועצת מקרקעי ישראל כי דמי-החכירה שישולמו על-ידם יהיו "לפי המחירון הנהוג במינהל"[5]. כבר הערנו לעיל, מדוע - לדעתנו - פגום הסדר שאינו מיידע את החוכר מראש אילו הם זכויותיו וחובותיו בקשר לחכירה. "מחירון" העשוי להשתנות מעת לעת, הנקבע באורח חד-צדדי על-ידי המחכיר והמחייב את החוכר, הוא מדד שאינו מניח את הדעת לקביעת שיעור דמי-החכירה.

בהעברת חכירה בנחלות נקבעו על-ידי מועצת מקרקעי ישראל פטורים מתשלום "דמי-הסכמה", כאשר העברת החכירה נעשית על-ידי חקלאי הנתון במצוקה כספית, כמפורט בהחלטה[6].

 

מדינת ישראל אותה ניתן להגדיר לדעתי כמדינת הגירה. חוותה וחווה בכל שנות קיומה הגירה של עולים מכל מדינות העולם. מדינה שעם הקמתה סיפחה כ 90 אחוז מהקרקע לבעלותה, מדינה שבמשך 60 שנות קיומה הפשירה קרקעות לצורך בנייה של מבני מגורים, סלילת כבשים ותשתיות נוספות. מדינה שקמה על הרעיון הסוציאליסטי דמוקרטי של צדק ושוויון עברה החל משנות ה 70 המאוחרות לתפיסה ליבראלית קפיטליסטית שההפרטה היא הרעיון המרכזי המוביל את המדינה בעשור האחרון. הפרטה של משאבים משותפים בחברה ובניהם הקרקע. הפרטה שמרחיבה פערים מעמדיים בישראל ופוגעת בשוויון בחברה הן בחברה היהודית עצמה והן בחברה הערבית המתגוררת בתחומי המדינה.
  מדינה המגדירה עצמה כמדינת עלייה, הגירה, קליטה או איך שלא נקרא לזה. מדינה הדוגלת בשוק חופשי שבו אנשים ינועו בחופשיות, יחליטו לגור היכן שהם רוצים בתחומי המדינה ולא שהמדינה תחליט עבורם. כי בסופו של דבר אם המדינה היא שתקבע היכן לבנות הם יקומו ויעזבו. מנגד המדינה אם יש לה תוכניות לטווח הרחוק של 20 או 30 שנה לעתיד חייבת להבין כי הפשרת קרקע או אישורי בנייה חייבים להינתן ולא לחשוש שמישהו יתעשר מכך. אך לצד זה חייבת המדינה לפצות את בעלי הקרקע שנדרשו לוותר על מקום מושבם מאז הגעתם לארץ, כי לא הם בחרו את מקום מושבם אלא המדינה משיקוליה היא, ולא יתכן לפגוע באזרחים פעמיים. חשוב לעשות זאת במינון הנכון מבלי לפגוע בזכויות החברתיות אם רוצים כמובן לשמור על שוויון בחברה. שאלה קשה למענה בעידן של קפיטליזם חזירי המשתולל בעשור האחרון במדינת ישראל ומחזק בעיקר את החזקים ופוגע בחלשים, ובשמו המפורסם "ההפרטה".

הפרטה כשלעצמה אינה צעד כלכלי או חברתי פסול, נהפוך הוא. השאלה היא מהם "תנאי המשחק",מה מופרט, עפ"י אלו קריטריונים, מהו הרווח של האזרחים. אם למשל הפרטה היא על סמך קשרי הון ושלטון ובמחיר "סוף העונה", הפרטה זו מושחתת ופסולה. אין מקום לקשור הפרטה הנקשרת לקניין, דווקא לזכות הקניין הלגיטימית של מי שיושב בביתו עשרות שנים ויוצר חזקה. את זכות הקניין של האוכלוסייה החלשה יש לעגן בחוק ולא לצאת נגד ההפרטה באשר היא.

אירועי כפר שלם צריכים להיות מוסברים במסגרת של תהליכים רחבים של התנערות המדינה הניאו-ליברלית מכל אחריות משמעותית כלפי אזרחיה. זהו חלק מתהליך ההפרטה העמוק. המדינה מתפקדת יותר ויותר כזרוע ביצועית של שכבה דקה של בעלי הון, כמעט ללא עכבות. הגזענות הידועה באה לידי ביטוי ביחס לזוכים התושבים התימנים בכפר שלם, המוצגים כעבריינים וכשקרנים.

לפיכך ניתן לומר כי ניהול הקרקע בסופו של דבר הוא התעסקות בהפרטה או הלאמה. הלאמה מלאה היא בחשיבות הלאומית שנותנת המדינה לקרקע. ושוב לשאלה של מי אם כך הקרקע הזו למי שייכת ? כאשר אני מדבר על בעלות אני מתכוון לשורה של היבטים של זכויות קניין וזכויות פיתוח. אלא שבמציאות אותה אנחנו במדינת ישראלים חווים ביום יום , גורם פרטי לא יכול ליהנות מכל הזכויות הללו. זה בא לידי ביטוי בכלים של מדיניות הקרקעות כמו הלאמה או שוק חופשי משמעותו הפרטה.

במקביל, ומאחורי מסך העשן שיוצרים המדינה והארגונים "החברתיים", "משתוללת" באין מפריע מדיניות ההפרטה במגזר העירוני, ללא כל מחסום של "צדק חלוקתי" או קביעת תג מחיר להטבות המורעפות על החוכר העירוני בצהלה ובאפקה, ברמת השרון וברעננה. גם מעמדה של הקרקע הפרטית מועצם לרמות שאינן מקובלות באולם המערבי, הבאות לידי ביטוי, בין השאר, בפיצויי עתק לפי סעיף 197 לחוק המקרקעין, והשבת קרקע שהופקעה לבעליה (פסק דין קרסיק).

מצב סיקור התקשורתי של מדיניות הקרקעות בישראל הוא לא טוב בלשון המעטה. הציבור הרחב בישראל אינו מודע לסכנות הגלומות בניהול חסר אחריות של מדיניות המקרקעין. הסכנות בריכוז ההון הקרקעי בידיהם של מעטים, בעלי הון, מקורבי שלטון. זאת לצד פגיעה בשוויון כגון, הפרדה מרחבית בין קבוצות שונות באוכלוסייה. סכנות אלה למדינה צפופה כמו מדינת ישראל, אשר קצב ריבוי האוכלוסין בה הולך וגדל עם השנים וש 92 אחוז מהקרקעות שלה הן בבעלות המדינה. מצד שני פגיעה הולכת וגוברת בזכויות האזרח בדמות הפקעת קרקעות ללא גמול הולם בחלק מהמקרים.

הפרטת קרקעות בבעלות המדינה, שבה חלק מבעלי ההון מקרובים לשלטון ולמנהל מקרקעי ישראל, שהיא בעלת החזקה על הקרקעות במדינה, מתנהלת באופן לא שקוף עד כדי פשע. אני מתכוונת לבעלי ההון ומגזרים חזקים במדינה, להם מעניק הממשל זכויות והטבות כספיות בעתודת הקרקע, כמו למושבים ולקיבוצים אנשי ההתיישבות העובדת שלהם לובי חזק בכנסת ישראל, חולשים ללא עוררין בכ- 80 אחוז מעתודות הקרקע במדינת ישראל. עם ההפרטה שינו אנשי ההתיישבות את ייעוד הקרקע מייעוד לצרכי חקלאות לעסקים ותעשייה, תוך רמיסה של ערכי הצדק ושוויון הזכויות במדינה.
                סוגיית ההפרטה ופגיעה בזכויות הקניין, ניתן לדון בהם עוד הרבה. אלא עד שלא יבינו המגזרים המוחלשים, כי נקודת המוצא צריכה להיות שוויון זכויות מלא, צק חלוקתי מלא ללא הבדל. ימשיכו האוכלוסיות בפריפריה והמוחלשות, להתקוטט אחת בשנייה ולהתבוסס במצוקותיהן, תוך שהן משאירות את האוכלוסיות החזקות "לחגוג" באין מפריע. אז שלי מי הקרקע הזאת ? למי היא שייכת הקרקע הזו ? למדינה ? לבעלי ההון ? לאזרחיה החלשים ? לאזרחים החזקים ? למקורבי השלטון ? לאשכנזים ? לספרדים ? למיעוטים בארץ ? ויכוח פולטי ? ויכוח דתי ? נראה שלא יהיה לו סוף. סוגיה שחוששני שעלולה להחזיר הגלגל לימי טרום "האמנה החברתית". חשוב שנדע שכולנו נולדנו שווים, ולכולנו זכות יסודית להזדמנויות שוות. משאבי החברה כמו קרקע, מים ונוף, נועדו לכולנו על בסיס צדק חלוקתי.


לינק למצגת אקדמית צדק חלוקתי אדמות הקיבוצים ב-99 שח

ביבליוגרפיה חלקית (בעבודה האקדמית כ-30 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

ד"ר שמואל רויטל, עו"ד איל ד' מאמו דיני תכנון ובנייה, הוצאת סדן, מעודכן ספט' 2017

פ' נרקיס שמאות מקרקעין, הוצאת אוצר המשפט (2017)

בג"צ הקשת הדמוקרטית המזרחית נ' שר התשתיות הלאומיות , פ"ד נו(6) 25.   

משה קריף, המזרחית: סיפורה של הקשת הדמוקרטית המזרחית והמאבק החברתי בישראל , תל אביב: הוצאת גלובס

ברילנשטיין, רויטל. הפרטת קרקעות והרפורמה במקרקעי ישראל ממבט של צדק חלוקתי.

 

Jacob S. Ziegel & David L. Denomme 0ntario Personal Property Security Act 


העבודה האקדמית בקובץ וורד פתוח, ניתן לעריכה והכנסת פרטיך. גופן דיויד 12, רווח 1.5. שתי שניות לאחר הרכישה, קובץ העבודה האקדמית ייפתח לך באתר מיידית אוטומטית + יישלח קובץ גיבוי וקבלה למייל שהזנת

בזמן הקניה, תועברו לאתר מאובטח ורק שם תתבצע הקניה


‏390.00 ₪

תוספות

בעלי חשבון פייפאל
כל כרטיס אשראי כולל דיירקט, ויזה נטען (לא דיינרס)