‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא. 3

התנגדות המעניקה הכרה. 4

אסתטיקה. 8

אומנות סימבולית. 12

אוטונומיה של הפעילות האמנותית. 15

הערכה אסתטית בתקופתנו 17

הדיון על האסתטיקה משנה את פניו 18

ההתרחשות האסתטית - בנפשו של המתבונן 20

הערכת היופי באמנות המודרנית. 23

"אמנותי" הוא שם תואר הניתן מתוך חוסר הסכמה. 25

סיכום.. 27

ביבליוגרפיה. 29

עבודה זו תעסוק בתודעת המופשט של הפילוסוף גיאורג וילהלם פרידריך הגל, באומנות הסימבולית והרומנטית ובשיפוט האסתטי של האומנות.

את התשוקה שבין האמנות לפילוסופיה אפשר לראות אצל פילוסופים רבים מתקופות שונות. המסורת הפילוסופית האדירה, שנזרעה בראשית דרכה על ידי אפלטון והצמיחה את שלינג והגל, שתלה בתרבות המערבית את הסגידה שבין הפילוסוף לאמן ואת התפיסה המופשטת הגבוהה ביותר שמתאפשרת על כתפי האמן.

כמעט אלפיים וחמש-מאות שנה עברו מאז אפלטון. רובו של פרק זמן זה עבר על האנושות בסימן ניאו-אפלטוניסטי, כאשר בשנת 1800, בספרו של שב פ. וו. שלינג "שיטת האידיאליזם הטרנסצנדנטלי", קד שלינג קידה פילוסופית רבה בפני האמן והאמנות. שלינג עלה על דרך פילוסופית עם מבוי סתום: הפילוסוף לא מצליח להכריע בין הרעיון של קאנט של "ההכרה הסובייקטיבית", לבין הרעיון של זרם האמפיריציזם של נתוני תצפית עובדתיים ומדעיים הדורשים ומחייבים את ההכרה. מה בא אחר מה: הסובייקטיביות או האובייקטיביות? הניגוד הזה, שאינו ניתן לפתרון, היה מוציא את הפילוסוף מדעתו, לולא היה יכול להניח אחדות א-פריורית בין הסובייקט לאובייקט, כזו הנובעת מכושר אינטלקטואלי אחר, אינטואיטיבי. בשביל שלינג, יצירת האמנות היא אחדות שכזאת, המגשרת בין חופש והכרח, תבוניות וחושיות, אדם ועולם. לראייתו של שלינג, האמנות היא אפוא הצלתו האחת והיחידה של הפילוסוף: "אם ההסתכלות האסתטית היא ההסתכלות השכלית שנעשתה אובייקטיבית, כי אז ברור שהאמנות היא האורגנון האמיתי והנצחי היחיד ותעודתה של הפילוסופיה, לאשר לעולם ותמיד מחדש, מה שאין הפילוסופיה יכולה לבטא. לפיכך, האמנות היא, מבחינת הפילוסוף, הכוח העליון הפותח שער לקודש-הקודשים, שבו נתבאר באחדות, בראשיתית, כמו בתוך להבה אחת, מה שנפרד לעולם הפרדה נצחית". (משה שוורץ)

ההצבה של האמנות על ידי הפילוסופים מעל לפילוסופיה התרחשה בעזרת מעלה פילוסופית נדירה וייחודית שמקורה בייחודיותו ההכרתית של האמן. האמנות יותר פילוסופית מהפילוסופיה בכלים המופשטים המשרתים את האמנות.

7 שנים אחרי כתיבת הטקסט של שלינג, פירסם היגל את הספר "הפנומנולוגיה של הרוח", הספר שבו ייחד את האמנות, לצד הדת והפילוסופיה, כענפים תרבותיים שבהם הרוח מכירה את עצמה. הפילוסופיה, הדת והאמנות מעצבות כולן את אותו תוכן עצמו: התכנים של "הרוח הכללית" הרוצה להכיר את עצמה. שלושת הדיסציפלינות דוחפות את "הרוח הכללית" בהיסטורית האנושות באמצעות החופש התבוני הפועם בבסיסן של שלושתן. הן נתונות ללוגיקה של הדיאלקטיקה, וכל ההבדל ביניהן הוא רק ברמת תלותן בחומר ובדימוי. האמנות זקוקה למדיום ובדימוי לצורך קיומה, יותר מאשר תלותה היחסית של הדת (בדימויים מיתיים, בעיקר), ולבטח יותר מהפילוסופיה, שהינה אקט רוחני טהור של ידיעת "הרוח הכללית" אודות עצמה. ניתן לומר אף האמנות הפילוסופית.

על פי הגל, התודעה העצמית היא משהו שנוצר מתוך הכלל שאנחנו יצורים משתוקקים. הגל מנסה להראות איך הופיע מושג של תודעה עצמית אחרת ממה שהיה מקובל קודם לו, והוא עושה זאת באמצעות פיתוח מושג החיים ושימוש בתשוקה.

לפי הגל המטרה של הרוח היא לשאוף ולהשיג ידיעה מוחלטת, זהו המניע הבסיסי שמפעיל את התודעה (הסובייקט) ביחס למה שסובב אותו. התודעה העצמית ניחנת ביצר בלתי נשלט להטמיע ולהתאחד עם הסובב אותו על מנת לתאר את הקשר של אותה תודעה עם הסובב אותה, יצר שדוחף אותה לקראת השגת מטרתה.

המסקנה המתומצתת היא שהיופי לא סולק סופית מתחומי האמנות ואנו מוצאים את עצמנו שוב, גם אם רק לגבי חלק מכלל העשייה האמנותית, ורק בעיני חלק מצופיה ומבקריה של האמנות, מול יצירות, שנראה כאילו הן שמות מחדש את היופי כתקף והכרחי לדיון באמנות: מתוך הצילומים שבוימו על ידי סינדי שרמן דרך השכפולים של גיבורי תרבות היפים בעבודותיו של אנדי וורהול, ועד דמותה המשתנה באופן מהיר (באמצעות שינויי צבעי השיער וסגנון לבוש) של הכוכבת מדונה.

המסקנה היותר רחבה מרחיקה לכת עוד יותר. לפיה, גם אם היופי מקיים יחסים מורכבים ודינמיים עם שדה האמנות ולא הוקא מתוכו בשום שלב באופן סופי, השיפוטים האסתטיים של האמנות, התנסותנו והערכתנו אותה, יכולים להיבחן שלא בכפוף למידה או לאיכות היופי שאנו מייחסים לה. במובן זה, פסל אפולו, ציור של רמברנדט, ציור מופשט של קנדינסקי ו"המזרקה" של מרסל דושן הם אובייקטים מסוגים שונים מאוד, אך משותף להם מעמד זהה כאובייקטים אמנותיים שאנו מפעילים לגביהם שיפוטים אסתטיים.

כדי לעשות זאת, עלינו להרחיב מעט את הבנתנו את מאפייני השיפוט האסתטי, כך שיתייחס לנוכחותה או להיעדרה של תכונה שאנו רואים אותה כאסתטית (יופי, מורכבות, נשגבות וכד'), אך מעבר לכך – גם לשיוכה של יצירה לקטגוריה הקרויה "אמנות". גם כשלפנינו יצירה אמנותית שלא ניתן לייחס לה שום תכונה אסתטית, השיפוט האסתטי חל עליה, מפני שהיא מוכרזת כאמנות.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

Aesthetica, Alexander Gottlieb Baumgarten

Zadie Smith, On Beauty, The Penguin Press

מנחם ברינקר. אסתטיקה כתורת ביקורת, משרד הביטחון, ת"א

אלפטון. האלנכוס על אגאתון, המשתה, תרגום: מרגלית פינקלברג, הוצאת חרגול