‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי בז'אנרים של המותחן בקולנוע: ז'אנר סרטי אימה ואלמנט "הנערה האחרונה"?

תוכן עניינים

מבוא. 

חוק "הנערה האחרונה".

מאפיינים ומקורות. 

היסטוריה. 

ימי הסרט האילם.

שנות השלושים והארבעים.

שנות החמישים.

שנות השישים.

שנות השבעים.

שנות השמונים.

שנות התשעים..

המאה ה21.

בישראל.

מבע קולנועי של סרטי אימה. 

מאפיינים ומקורות. 

היסטוריה.

ימי הסרט האילם. 

שנות השלושים והארבעים. 

שנות החמישים. 

שנות השישים. 

שנות השבעים. 

שנות השמונים. 

שנות התשעים. 

המאה ה-21. 

בישראל.

מותחן קולנועי 

סוגיות אתיות: יצירת הזדהות ע"י הבמאי כמניפולציה של המבע הקולנועי 

תתי-ז'אנר. 

מתודולוגיה. 

גישות למחקר האיכותני

אמצעים קולנועיים מתודולוגיים: 

רקע סינמטי פילוסופי - אימה והצורך בבטחון אישי 

הגדרת הביטחון 

ביטחון כמושג מופשט. 

דילמת הביטחון 

הסרט הניצוץ אנטי ממסדיות הדמויות. 

המבע הקולנועי ב"הניצוץ" וביקורת קולנועית. 

ביקורת קולנועית. 

השגעון כפי שמובע ב"תולדות השיגעון בעידן התבונה" של מישל פוקו 

מלתעות (הסרט) אנטי ממסדיות טהורה. 

נקודות נוספות: 

סיכום. 

מלתעות. 

ביבליוגרפיה. 

פילמוגרפיה. 

הסרט הניצוץ. 

"מלתעות".

סיפורי אימה, כמו סיפורי אגדות וסיפורי עם, הם לא סתם עלילות דמיוניות מסמרות שיער. מטרתם היא לחנך, להעביר מסר ולעצב אתוס. סיפור אימה אמיתי הוא מחנך קפדן וחמור סבר, העוסק בנושאים הקיומיים והחשובים ביותר: אור וחושך, חיים ומוות, טוב ורע, אהבה ושנאה, צדק ורחמים, אנושיות ובהמיות, גוף ונשמה ובקווים הדקים המפרידים ביניהם. לא משנה אם מדובר בספר, סרט או מדיום אחר, האימה נוגעת במקומות עמוקים בנפש, ומחייבת אותנו להתייחס לשאלות שלפעמים אנחנו פוחדים לשאול.

 האימה שאני גדלתי עליה, שמבחינתי היא האימה "האמיתית", היא האימה הגותית. אותה אימה שצמחה באירופה של ימי הביניים, על רקע טירות קודרות ובתי קברות עתיקים, בתים רדופים ויערות אפלים, צלילי עוגב ומזמורי כנסיות. נציגיה הם הערפד, רוח הרפאים, איש הזאב והמכשפה אותן דמויות הנמצאות על הגבול בין החיים למוות, בין האנושי לחייתי ולמפלצתי. האימה הגותית לא עוסקת בזוטות כמו חייו בני החלוף של האדם, אלא בגורלה של נשמתו בת האלמוות; האיום הגדול שהיא מציגה אינו המוות הגופני, אלא אובדנה של הנשמה. כוחות השמיים והגיהינום נאבקים ביניהם בתוך הנפש, מנסים להטות אותה לצידם.

 כילד, האימה התגלמה עבורי בדמותם של הערפדים (אותם הכרתי לראשונה בסדרה המצוירת "דאקולה" ובספר "הערפד הקטן" של אנגלה זומר בודנבורג, ומאוחר יותר ב"דרקולה" של בראם סטוקר). לא הפחד מהכאב שבנשיכתם הילך עלי אימים, אלא האפילה הנצחית והאבדון הכרוכים בהפיכה ליצור שטני של הלילה. אחריהם בתור ניצבו רוחות הרפאים, המגלמות את המסתורין הנורא שמעבר לקבר, את צללי העבר חסרי המנוח והפשר, הרודפים את החיים ומונעים מהם מנוחה. לא היה לי מושג מה בעצם יכולה לעולל רוח רפאים, ולא היה צורך בכך; עצם נוכחותה מספיקה כדי לעורר באדם את האימה העמוקה ביותר, המרעידה את עמקי נשמתו.

 מה שמפחיד אותנו מרתק אותנו, ובעקבות הפחדים העמוקים שהתעוררו בי, מצאתי את עצמי נמשך לקרוא ולהבין יותר את האימה הגותית. וכך, דרך הספר "ערפד הערפילים", הגעתי לעולם האפל והמרתק של רייבנלופט, שהפך להיות חלק מהותי מעולמי הפנימי במשך שנים רבות. אין עוד עולם פנטזיה של אימה גותית, שקרוב להיות מפורט ומושקע כמו רייבנלופט. הדמויות ברייבנלופט, הגיבורים והנבלים, מבוססים ברובם על אישויות היסטוריות ובדיוניות, והעולם עצמו הוא השתקפות אפלה של עולמנו ושל עולמות פנטזיה אחרים. וכראוי לאימה גותית, המאבק האמיתי ברייבנלופט הוא לא על הגוף אלא על הנשמה, המנסה לשמור על אור וטוהר בתוך החושך; והאימה האמיתית לא נובעת מנהרות של דם וקרביים, אלא מהמסתורין המרומז והאפל שמסמלים הערפילים.

 היום תתקשו למצוא יצירות חדשות של אימה גותית. בעידן המודרני והפוסט-מודרני, הפסיק האדם לחשוש לגורלה של נשמתו, ואיומים על אפילה ואבדון נצחיים אינם מפחידים אותו במיוחד. גם השטן והרע המוחלט כבר לא קיימים בעולמו אין "רעים", יש רק "אחרים" שלא מבינים אותם כראוי. ביצירות המודרניות, הערפדים כבר אינם מופיעים כדמויות של אימה, אלא של פנטזיה, שבמובן מסוים היא ההיפך הגמור מאימה האימה מחנכת ומציבה גבולות, הפנטזיה פורצת אותם. הקשר בין ערפדים למיניות ופיתוי, ששימש בעבר כהמחשה לאופיים השטני, איבד בפנטזיה המודרנית את הפן המאיים שבו, והותיר אותם כדמויות נחשקות בלבד, לא מעוררות אימה. אם בעבר נמלטו נערות תמימות בצרחות אימה מפני הערפדים המבקשים לזהם את נשמותיהן, הרי שביצירות פנטזיה עכשוויות (כמו יומני הערפד, דמדומים, בית הלילה, האקדמיה לערפדים וכן הלאה), רצות נערות אל זרועותיהם של הערפדים בצווחות תשוקה, ומתחננות ממש לזכות לנשיקה האפלה, ולהפוך גם הן ליצורי הלילה היפים והצעירים לנצח. נשמה, בזמננו, היא מחיר פעוט לשלם בתמורה להגשמת ה"אהבה" (או הפנטזיות המיניות). המחשה מצוינת ועגומה למהפכה המתירנית ולהשפעתה על האתוס המודרני, המשליך בבוז את הרוחניות והטהרה לטובת מרדף אחר הנאות ותועלת.

 גם במקומות בהם ערפדים הם עדיין מרושעים ומאיימים (באפי, למשל), הם איבדו את מרבית קסמם האפל והמסתורי, והפכו ללא יותר מבריונים עם ניבים מפחידים אולי, אבל לא מעוררי אימה יותר מאשר אורקים. ממילא, גם דמותו של הגיבור הנלחם בערפדים השתנתה; צייד הערפדים המודרני אינו המלומד המבוגר בעל הידע הנסתר והנפש האצילית, כמו אברהם ואן-הלסינג או רודולף ואן-ריכטן, אלא נערה בלונדינית השולטת באומנויות לחימה, או גבר צעיר ושרמנטי עתיר גאדג'טים. ערפדים שכאלה הם איום פיזי ותו לא, וככזה התגובה המתבקשת כלפיהם היא עוצמה פיזית, ללא קשר לטהרת הנפש או דבקות דתית.

רוחות רפאים, לעומת זאת, הצליחו לשמור על מעמדם כמחוללות אימה גם בעידן המודרני. אמנם חלקן קיבלו דמות תכליתית יותר, המסוגלת להרוג או לגרום נזק מוחשי (הצלצול, הגבירה בשחור), אבל אחרות ממשיכות להלך אימים על האדם בעצם נוכחותן (החוש השישי, העין, האחרים וכו'). טרם הצלחתי לפענח לחלוטין את סוד האימה של רוחות הרפאים, ולכן קשה לומר מה משמר את כוחן בעידן המודרני, מעבר למסתוריות ולזרות שבהן, ולהיותן בלתי ניתנות לעצירה בשום דרך פיזית. עם זאת, קשה לומר שמקומן ביצירות האימה המודרניות מרכזי במיוחד.

 אבל גם אם האדם המודרני כבר אינו חושש לגורל נשמתו, עדיין נותרו בו מספיק פחדים כדי לעצב מחדש את סיפורי האימה, ולהעניק להם צורה התואמת יותר את עולמו. את מקומה של האימה הגותית, מפלצותיה ומסריה החינוכיים, תפסה אימה מסוג אחר, עם מפלצות ומסרים משלה.

מכאן גם נובע חוק "הנערה האחרונה", לפיו בסרטי אימה מרובי נפגעים, השורדת האחרונה תהיה תמיד "הבתולה" - הנערה הצנועה, השקולה והאחראית ביותר (בניגוד לנערה הפרוצה ביותר, שתהיה תמיד הקרבן הראשון או השני). נערה היא סמל התום והטוהר, ולכן היא זו שראויה להינצל ולנצח את הרוע (אגב, גם אשה שהיא אם יכולה לכהן בתפקיד זה, שכן גם האמהות היא מקודשת. בתפיסה הנוצרית, הבתולה והאם הן קדושות, ואילו האשה היא חוטאת. מעניין לציין את סרטי סיוט ברחוב אלם 4 ו-5, בהם אליס מגלמת פעמיים את הנערה האחרונה, בראשון בתור נערה ובשני בתור אם, כשהמעבר מתרחש במהירות בתחילת הסרט השני). יש כמובן כמה יוצאי דופן, אבל בדרך כלל החוק הזה נשמר, אלא אם כן יש סיבה מיוחדת להפר אותו. דוגמא מעניינת: בסרט "ים כחול עמוק", הגיבורה הראשית היתה אמורה לגלם את הנערה האחרונה, אבל מכיוון שהיא זו שהיתה אחראית ליצירת הכרישים המפלצתיים, הצדק דרש שהיא תיענש והיא אכן נהרגה ממש לקראת הסוף, כשאת מקומה כשורד תפס הטבח השחור בעל האמונה הדתית החזקה. ב-Evil Dead המקורי השורד היה בחור, אבל ברימייק של 2014 השורדת היא שוב נערה, שנצחונה (והמחיר ששילמה) מבטא את תהליך התשובה והתיקון שעברה עם גמילתה מהסמים. ויש עוד הרבה להאריך בנושא ובאתוס שהוא מבטא. אגב, שני סרטים דקונסטרוקטיביים העוסקים בניתוח המרכיבים של סרטי האימה והמשמעות שלהם, הם "בקתת הפחד" ו"מאחורי המסיכה: עלייתו של לסלי ורנון" סרטי אימה סאטיריים ומודעים לעצמם, שמתייחסים לנורמות הרווחות בז'אנר ומסבירים אותן (בשניהם יש כמה קטעים לא צנועים לתשומת לבכם).

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

קרול ג'יי קלובר, מגדר בסרטי האימה המודרניים. הוצאת עם עובד, תל אביב (2023)

בן שאול, נ.  מבוא לתיאוריות קולנועיות. תל-אביב:דיונון, אוניברסיטת תל-אביב.

כלב, ח.  מבע קולנועי. תל-אביב: אופטימוס.

Comolli, J.L. and Narboni,J. Cinema/Ideology/Criticism In: Braudy, L. and Cohen,M., (eds.), Film Theory and Criticism. pp. 682-690. New-York: Oxford Un. Press, (fifth ed.).