‏290.00 ₪

העבודה האקדמאית הוגשה פעם אחת בלבד בחודש דצמבר בשנת הלימודים הקודמת אצל ד"ר לבני 

תוכן עניינים

פתח דבר

1.מבוא

1.1הנצחה ממסדית

1.2 הנצחה קיבוצית

1.3תודעת השואה

2. הנצחת השואה עד שנות השמונים

2.1 הנצחה ממסדית

2.2 הנצחה בקיבוצים       

3. הנצחת השואה משנות השמונים ועד היום

3.1הנצחה ממסדית

3.2הנצחה בקיבוצים   

מסקנות

ביבליוגרפיה

כמו כל זיכרון, העבודה מלמדת כי הזיכרון האישי והקולקטיבי של השואה הינו דינאמי והוא השתנה כשם שהחברה  הישראלית השתנתה. על פי אותו היגיון, טענתי בעבודה, כך גם קרה בתחום ההנצחה והיחס אליה: היא השתנתה ובמקביל לשינויים חברתיים ותרבותיים קיבלה צורות שונות, רב ממדיות, ומגוונות יותר.  מספר מאפיינים בולטים בתוך הדינאמיקה הזאת של הזיכרון וההנצחה:

א.      הראיתי שעם השנים העובדות ההיסטוריות השתנו ככל שהתרבה המחקר, הדיון, והגילויים, ובמקביל לעיצוב הזיכרון ההיסטורי משתנה גם תפיסת עולמם של המנציחים.

ב.       בעשורים הראשונים חלו הרבה אירועים שהתקשרו לשואה ועיצבו את תודעת השואה. במקביל לכך חוקקו חוקים  ראשוניים להנצחה.  עם זאת אנשים הצניעו יותר את הזיכרון האישי ולא נתנו דרור לסיפורים האישיים ולכן נוצר מעין יחס "דו ערכי" שהתפתח כלפי השואה והזיכרונות ממנה. במילים אחרות, אנו כן רואים שהייתה פה, מצד אחד, התחברות עמוקה וכואבת יותר לזיכרון הקרוב, אך מן העבר השני, אנו רואים גם דחיקה לשוליים של ההתחברות לזיכרון האישי באופן פומבי וניסיון לשכוח ולהתחיל בחיים "נקיים" מהתחלה

ג.        מבחינת השוואת גישות בין התקופות שנבדקו כאן אפשר לראות שבעשורים הראשונים מתייחסים יותר  לגבורה ומאוחר יותר החל מסוף שנות השבעים מתחזקת ההזדהות עם החולשה, חוסר האונים וסיפורי האנטי-גבורה ובהרגה משתנתה הגישה לקורבנות מפני שרואים יותר ויותר עיסוק בהם.

ד.      עושה רושם ככל שאיום ההשמדה מתרחק מישראל והיא הופכת לחזקה יותר, גובר העיסוק בענייניה הפנימיים והדיון עובר מהדגש הקולקטיבי שאפיין אותו עד אז, למישור האישי. בדומה לתהליכים אחרים בחברה ובכלכלה, שתחילה היה ההלם המוחלט, לאחר המלחמה הזיכרון הראשוני היה מבולבל, משוסע ובמידה רבה מודחק, אחר כך הוא הולאם, ולבסוף הפך אינדיבידואלי ומופרט

ה.      זיכרון השואה והנצחתה בישראל הוא רב ממדי. הוא משקף דעות של אנשים מדורות שונים ומרקעים שונים שנאבקים על העברת המסרים של השואה והמשמעות שלה בעיני הניסיון הפרטי שלהם וביחס שלהם לקולקטיב. מצד שני, קיים מאמץ מוסדי לייסד "זיכרון מרכזי" לשואה. למדנו שכל הקולות הללו – היחיד, הקבוצה, והלאומי מדברים אחד עם השני ולכן נוצר דיאלוג דינמי של קולות שונים. הדיאלוג הזה מתרחש בקונטקסט חברתי ותרבותי ספציפי שמתפתח ומשתנה כול הזמן.

ו.        באופן כללי מבחינת אופי הטקסים עד שנות השמונים היה יותר ממלכתי וממוסד, אך לאחר מכן הופכת ההנצחה להרבה יותר אישית ומגוונת, והיא גם מערבת יותר ויותר ניצולים שבמהלך חייהם שינו את גישתם ה"נחבאת" ויצאו לספר לכל על הנאצים ומעלליהם. המגמה של הממשלות, בעיקר משנות התשעים, כוונה לכיוון של  העמדת השואה במרכז הספרה הציבורית, תוך העמקת הממד האישי תוך יצירת הזדהות עמוקה של בוגרים, תלמידים במערכת החינוך, ואחרים,  עם קורבנות השואה. עיקרון זה בלט גם בפוליטיקה ובתרבות, כמו גם באקדמיה, שם המגמה המחקרית-אקדמית, שהשקפתה, בניגוד לעבר, היא יותר אוניברסלית והיא לא פוחדת להתעמת עם אמיתות ושבירת מיתוסים. בהקשרים אלו, מערכת החינוך החלה להתייחס לשואה במגוון דרכים חדשות, בין היתר ללמידתו כאירוע היסטורי שמעצב דורות (an epoch-making event) וכאירוע שיש להנציח אותו מתוך התודעה כי עליו להילמד לעומק ולא רק להיות אירוע טקסי כמו בעבר.                                        

ז.        מבחינת הקיבוצים, מצאתי כי בחברה הקיבוצית התפתחו גם בשנות השמונים וגם לפני כן דוגמאות רבות לסוגי הנצחה אחרים וייחודיים. אחד מהם הוא חדר הזיכרון הקיבוצי, אחרים הוא בית העלמין המיוחד, ועוד. דוגמאות חשובות ביותר שהוזכרו בעבודה להנצחה קונקרטית הן כמובן המוזיאון ומרכז המחקר שיוסדו בקיבוץ לוחמי הגטאות שהוקמו ב- 1950 על ידי קבוצת ניצולים שהקדישו את עצמם כדי לבנות מחדש את חייהם תוך כדי סיפור מאורעות השואה והדגשת החשיבות של המחתרת היהודית שפעלה נגד הנאצים. דוגמה אחרת היא קיבוץ יד מרדכי, שהוקם בשנת 1943, ונקרא על שמו של מנהיג מרד גטו ורשה. גם שם הוקמו מוזיאון ואנדרטת זיכרון למרדכי אנילביץ'.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-35 מקורות אקדמיים תקניים ועדכניים באנגלית ובעברית) 

ברזל נעימה, "תפיסת הגבורה בשואה – בין זכרון לאומי קולקטיבי לזיכרון לאומי מופרט", בתוך: דפים לחקר השואה, מאסף ט"ז עמודים 124-86.

גבע, ש. אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, הוצאת הקיבוץ המאוחד- ת"א

Agamben Giorgio, Remnants of Auschwitz, New York

Carmon, A  Teaching the Holacust in Israel: The Dilema as a Disturbing Reality and Pedagogical Concept", in: AlanL. Berger, Zev Garber and Richard Libowitz (eds.), Methodology in the Academic Teaching of the Holacaust, Lanham University Press of America. Pp, 75-91