‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי האימפריה העותמנית ברמה  הכלכלית, השתלטות על שטח נכבשים?

תוכן עניינים

הקדמה. 

מבוא. 

שיפוט. 

וואקף. 

מוסד ההקדש והעמארת. 

ההקדש הספציפי של חאצכי בירושלים.. 

בית משפט שרעי 

סמכויותיהם של בתי הדין השרעיים.. 

צבא עותמני בירושלים.. 

יחס השלטון העות'מני למיעוטים.. 

הרפורמות לאחר הכיבוש המצרי 

מסחר ושווקים.. 

בנקאות. 

תחבורה בין עירונית. 

תפקוד העדות השונות בירושלים העותמנית. 

העדה המוסלמית. 

העדה היהודית. 

אליעזר בן יהודה ותחיית הלשון העברית תחת משטר עותמני מוסלמי 

העדה הנוצרית. 

ביבליוגרפיה. 

ספרות המחקר היא מקורות מגוונים באנגלית ובעברית. נקודת המוצא הייתה בערך על מוסד ההקדש בירושלים העות'מאנית באנציקלופדיה של האסלאם[1] ומשם יציאה להפניות למקורות אחרים, וכן דגש על מאמריה של סינגר[2].

בעיות ושאלות מתודולוגיות: ישנו קושי מובנה להבין עד תום התופעה של ההקדש מנקודת ראות פוסט מודרנית של ימינו כאשר המדינה רואה לעצמה חובה לדאוג לביטחון, למשפט ולצרכים בסיסים של אזרחיה. לעומת זאת המדינה עות'מאנית אינה דואגת לשירותי רווחה (דיור, מזון, רפואה וחינוך). אלו נתונים למעשה בידי גופים וולונטריים. אין גם עיר או עירייה במובן המודרני. על רקע זה צמח מוסד ההקדש בירושלים[3].

איימי סינגר בספריה השתמשה בפירמאנים עות'מאנים (הצווים של הסולטאן) ובפנקסי בית הדין המוסלמי (סג'ל) בירושלים. השתמשה סינגר גם בתעוד בית הדין בירושלים. חלק מהתושבים הגיעו לבתי המשפט מרצונם האישי וחלק כי חויבו לכך, מכיוון שהיו חייבים כסף. הבעיה היא שאף אחד מהמקורות לא נכתב בידי האיכרים עצמם. הם כולם נכתבו על ידי אנשי השלטון בדרגה זו או אחרת. בספריה מסקנתה של סינגר הייתה, בין היתר, שהסקרים העות'מאנים הם אומדן מסוים והסטיות מהן, המתגלות במקורות אחרים, הן יחסית גדולות. אין הדבר מפתיע היות שמדובר בכלכלה חקלאית שנתונה לפגיעות טבע ולשינויים שנתיים בכמות הגשמים, קור וחום, מזיקים, וכו'. מסקנה נוספת היא שהיחסים בין אנשי השלטון לכפר מתנהלים במשא ומתן ולאו דווקא בקביעה חד-משמעית מלמעלה למטה. השלטון לוקח זאת בחשבון ורואה לפעמים לנכון גם להעניש אנשי שלטון עושקים.

 שלטונה של האימפריה העות'מאנית בירושלים וסביבתה נמשך 400 שנה - החל משנת 1517 ועד כיבושה בידי בריטניה בשנת 1917.

מאז תום התקופה הצלבנית ירושלים כמעט קפאה על שמריה, מבחינה אזרחית. אומנם הממלוכים בנו מדרסות רבים, מבנים על הר הבית ואת שוק הכתנים, והסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית הדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. העיר לא היוותה מרכז מסחרי או מדיני של אזור נרחב וחשיבותה הייתה דתית בלבד. השלטון היה של פחות מקומיים שהנהיגו משטר של ניצול ולא העניקו ביטחון ושירותים עירוניים נאותים לתושבי העיר. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם. בעקבות הכיבוש המצרי ב-1831 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בעיר, הקימו קונסוליות, נאבקו על מידת השפעתן ועסקו בבנייה נרחבת. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוחל בהקמת מבנים שונים מחוץ לחומות (עד אז לא ניתן היה לגור מחוץ לחומות בשל חוסר הביטחון, ועם גידול האוכלוסייה עלתה הצפיפות). באותה תקופה קמו מוסדות ותשתיות שונות כבתי חולים, דרכים סלולות ולבסוף רכבת ב-1892.

במהלך תקופה זו אוכלוסיית העיר נעה בין כ-5,000 נפש בראשיתה לכ-60,000 בסופה. הרכב האוכלוסייה השתנה, בראשיתה היו המוסלמים הקבוצה הגדולה ביותר ובסופה היו היהודים רוב בעיר.

העות'מאנים העריכו את ירושלים מבחינה דתית-מוסלמית ומקומות הדת המשיכו לשמש מוקדי עלייה לרגל למוסלמים בדרכם לחאג' או בחזרה ממנו. במסגרת זו שופצו מבנים רבים בעיר וניתנו מלגות לעולמא (חכמי הדת). כמו כן ניתנה הגנה להולכי הרגל בתוך העיר. עם זאת ירושלים נשארה מאחור מבחינות רבות, בשל הזנחה כללית מצד השלטון הטורקי.

ירושלים שימשה עיר מחוז של סביבתה בלבד. ריחוקה מהדרכים הראשיות (דרך הים מקהיר לדמשק והדרך מעזה למפרץ הפרסי), הקטינה את עניין הכובשים השונים בה.

בתקופה זו הייתה ארץ ישראל מחולקת בין שני איילטים – איילט צידון ששלט בצפון הארץ ובמישור החוף, ואיילט סוריה (המכונה גם איילט דמשק) ששלט בעבר הירדן וברצועת ההרים שבין שכם לחברון. להלכה ירושלים הייתה עיר מחוז באיילט סוריה אך למעשה איילט צידון, שהיה חזק יותר, הן מול הממשל המרכזי והן מול דמשק, שלט והשפיע גם על מרכז הארץ ודרומה[4].

מושל ירושלים כונה "מותסלם". הוא היה חוכר המס והמכס עבור השלטון המרכזי. תפקידו כלל גם שמירה על השקט והביטחון בעיר. המותסלם שכן בבניין הסראיה שבוויה דולורוזה, ברובע המוסלמי (כיום בית הספר אל עומריה), שחולש על הר הבית והעיר העתיקה כולה. מרבית הכנסותיו היו מהעדות הלא מוסלמיות שנדרשו לשלם מסים רבים בנוסף למסים הכלליים. במאה ה-19 עבר בית הסראיה לארמון הגבירה טונשוק במרכז הרובע המוסלמי, שם שכנה גם עיריית ירושלים[5].

מכיוון שמושלי האיילטים, הפּחַוֹת, הוחלפו בכל שנה הם ניצלו את שלטונם כדי להגדיל ככל האפשר את נטל המסים על האוכלוסייה, ולא השקיעו מאמץ רב לטפל בצרכיה השונים. הפחה עשה שימוש ביחידות צבא שלמות "להשכנת שלום" גם אם לא היה בהן צורך, הכל למען האדרת שמו. מושל ירושלים שילם דמי חכירה לסולטאן וקיבל את כספו חזרה באמצעות מסים. כל עולה רגל שילם למושל תמורת כניסה למקומות הקדושים. היהודים והנוצרים שילמו את המסים דרך מוסדות הדת שלהם, לרוב על-פי גובה הכנסתם בפועל. נוספו מסים לא רשמיים רבים שהכבידו על האוכלוסייה.

בשל קדושת העיר והעוני השורר בה היו משוחררים בני העיר מחלק מהמסים המוטלים על כל נתיני האימפריה, כמו מס יחיד ומס רכוש. מס הייצוא היה נמוך ובמקומו שולם מס כניסה בשערי העיר. כל ההנחות האלו חלו על ירושלים שבתוך החומות בלבד. זהו גורם נוסף לעיכוב פיתוחה.

בשל גודלה הקטן, נטל המסים והמיעוט היחסי של ההזדמנויות הכלכליות בה, לא נהנתה ירושלים מהגירה חיובית מהכפרים מסביב. במקרי חירום אף ברחו המוסלמים והנזירים מירושלים החוצה, כיוון שבניגוד לעיר, בכפרים לא נאכפה יד השלטון בצורה כה חזקה.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

P.J. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel and W.P. Heinrichs et al., Encyclopeadia of Islam, 2nd Edition., Leiden: E. J. Brill

 א. סינגר, מה כל כך נדיב בצדקה העוסמאנית? על מוסד הסדקה ומעשי הצדקה באימפריה העוסמאנית, ג'מאעה ט"ז עמ' 30-9.

 ע. פרי, מוסד הווקף המוסלמי ומדיניות הרווחה הציבורית של השלטון העות'מאני בירושלים בשלהי המאה ה18-, המזרח החדש לד (תשנ"ב), עמ' 76-64.