‏0.00 ₪

תוכן   עניינים 

מושג   המשפחה  : רקע   תיאורטי 

המשפחה   בישראל  

המשפחה באמנות ובצילום 

המשפחה באמנות ישראל  

המשפחה הישראלית של ימינו מה השתנה  

קישורים נוספים  

ביבליוגרפיה

העבודה עוסקת בניתוח המשפחה מנקודת מבט אומנותית עכשוויות פוסט מודרנית. 

כפי שהוצג בפרק התיאורטי הרלוונטי, חשיבותו ומרכזיותו של מוסד המשפחה בישראל נובעות במידה

רבה מפרקטיקות ממסדיות המונעות ממה שקרוי המרוץ הדמוגרפי, משמע הצורך להתרבות במידה –

שאינה פחותה ואף עולה על שיעורי ההתרבות בחברה הפלסטינית, זאת כדי לשמור על רוב דמוגראפי

ועל צביונה היהודי של מדינת ישראל. כתוצאה, ישראל היא למעשה מדינה פרו נטליסטית )מעודדת -

ילודה(, בעלת מדיניות פריון פוליטית ומובנית באופייה  .

אם לנסות ולאמץ נקודת מבט אובייקטיבית, כזו המאפשרת התבוננות מעמיקה ברעיון האיום הדמוגרפי,

הרי שרעיון זה אינו מובן מאליו. איני מנסה לכפור במציאות הישראלית הסבוכה, אך הנני סבורה כי

המקור לתפיסת הנושא הדמוגרפי כאיום חורגת ממנה ושורשיה נעוצים גם בהיסטוריה של העם היהודי

הנרדף. כלומר, אפשר שאותו זיכרון שירשנו כולנו, אשר הפך אותנו לנר זיכרון, הוא העומד בבסיס הלא

מודע של הצורך להתרבות אל מול האויב המאיים. משמעות ההתרבות היא הלא הישמרות והישרדות,

אשר ימנעו ממעשה השמדה להתרחש בשנית. ניתן לראות, אם כן, באירועי השואה כגורם מרכזי

לחשיבותו המכרעת של מוסד המשפחה בישראל, כאשר השיח בדבר איום דמוגרפי או מרוץ דמוגרפי הם

 . מלמד, שהם. מתוך תיאוריה וביקורת

גלגולו החדש. לפי נקודת מבט זו, הרי שמשפחתו של שירמן מייצגת, ללא ספק, חוליה ראשונה

בהתפתחות מוסד המשפחה במדינת ישראל של ימינו.

המעבר לחוליה ההתפתחותית הבאה של מושג המשפחה בישראל, אותה מייצג בועז טל, הינו מעבר

מעט חד. בעוד שירמן מייצג את מימד המשפחה קולקטיבית, טל שואב מחומרים אחרים. כפי שתואר

לעיל, עבודותיו של טל הן מעין שיר הלל לאינדיבידואליסטיות ומהוות טקסט סוציולוגי המעיד על חוויותינו

כיהודים ישראלים כאן ועכשיו  . טל, היוצר עולם ומלואו בחלל ביתו ובשיתוף עם משפחתו, מעמיד על

נס את הפרט, את ההתכנסות למסגרת המשפחתית המצומצמת, תוך קריצה ברורה ומזלזלת לכיוון

האתוס הקולקטיבי ציוני. שינוי תפיסתי זה בין שני האמנים מקביל לתמורות שעברה החברה הישראלית. -

אמנם טל מתכתב עם עבודות ידועות מתולדות האמנות, אך בכל זאת נראה שבעוד רוחו של שירמן

מצויה בעבר, בשורשים הגלותיים של המשפחה, מבטו של טל נישא קדימה, אל העתיד. ההתייחסות אל

העבר נעשית באופן קונטקסטואלי האמן מבקש למקם את עצמו בשדה האמנות. עם זאת, המסרים של –

טל מייצגים תפיסות שונות התואמות יותר לרוח התקופה.

מעבודתו של טל, המשפחה הישראלית אינה עוד העם היהודי ואף ציווי אינו מרחף מעל ראשה לא ציווי –

לזכור את היהודיות הגלותית ולא ציווי למות על אדמת המולדת. המשפחה הישראלית, לפי טל, הינה

יחידה בפני עצמה, הומוגנית ושוויונית כפי שבא לידי ביטוי בהבאת העולם כולו אל הבית ושיתוף של בני

המשפחה בעבודתו האמנותית.

בן נר מציג גישה אינדיבידואליסטית עוד יותר. אמנם בדומה לטל, גם בן נר ממקם את עצמו בשדה - -

האמנותי ומתכתב עם תולדות הקולנוע, אך מוקד עבודותיו הוא ללא ספק חיי המשפחה הפרטיים שלו, על

המתחים והקונפליקטים העולים מהם. כפי שנאמר, התייחסות לעבודותיו של האמן בהקשר לנושא

המשפחה מראה רלוונטיות רבה לתמורות שמתחוללות במוסד זה ובמבנהו. משמע, העיסוק של בן נר -

בתפקידו במשפחה, בגבריותו כנגזרת של מיקומו בתא המשפחתי, בהיותו "אב חדש" 112 או לאו, מטפל

ומחנך או מפרנס, נעשה במסגרת המצומצמת של משפחת בן נר, אך הקשר המשפחתי התיאורטי מעניק -

לעבודות הללו רלוונטיות אוניברסאלית. זאת ועוד, העבודות בפני עצמן, קל וחומר בהשוואה לשירמן וטל,

חפות מאמירות ישראליות קולקטיביות, בין אם כאלה התואמות את הקונצנזוס )שירמן( ובין אם כאלה -

המבקשות לבקר אותו )טל(.

על אף התמורות שהוצגו לעיל בתפיסת המשפחה בחברה הישראלית פוסט מודרניסטית, כפי שזו -

מתבטאת בעבודותיהם של האמנים הנדונים, נראה שדבר אחד נשאר יציב ומשותף לכל השלושה. באופן

ספציפי, נראה כי שלושת האמנים תופסים את המשפחה כישות מרכזית. טענה זו מעוגנת בראש

ובראשונה בבחירתם של האמנים ליצור מתוך המשפחה ובשיתוף עמה לדון בסוגיות פרטיות וציבוריות

כאחד. שירמן מבקש להנציח את המשפחה הגרעינית הקיימת ואת זו שהושמדה בשואה. המשפחה

הישראלית, ששורשיה נעוצים בהיסטוריה של העם היהודי הנרדף הינה זו המורכבת משילוש מקודש -

שירמן והוריו, שירמן וילדיו. טל, חותר תחת מבנה המשפחה המסורתית ומציע דגם אלטרנטיבי משלו.

בעוד הוא מייצג את רוח התקופה ואת השינויים המבניים במוסד המשפחה הפוסט מודרניסטית, הוא

מציג מודל של משפחה גרעינית אוטונומית וחזקה זו שמורכבת מזוג הורים וילדים. בן נר מגלם – -

בעבודותיו שינויים חברתיים שחלים בשיח המשפחתי המצומצם ובעיקר מקומו של הגבר במוסד

המשפחה. על אף הקונפליקטים שעולים מעבודותיו, נראה שבן נר לא מוותר על הבית ובוחר במשפחה

הגרעינית. משפחתו הופכת למרכז עבודתו האמנותית, למרכז חייו.

משפחתם הגרעינית, כמו גם ביתם של שלושת האמנים הנדונים, הופכים למקום מקודש, כפי שעולה

מהפולחן הדתי של אכילת המרק אצל שירמן והכנסת העולם כולו לבית בעבודותיהם של טל ובן נר, אשר -

מקפידים לתת את התפקידים כולם לבני המשפחה. אצל כולם המשפחה תופסת מקום מרכזי, דרכה הם

מגדירים את עצמם, דרכה הם מבטאים את אמנותם ואת המסר שזו מעבירה.

נראה עם כן, שעל אף התמורות שחלות במשפחה בחברה הפוסט מודרניסטית, ועל אף "התמוססותו"

של האידיאל המשפחתי הן בעולם והן בחברה הישראלית, כפי שהוצג מבוא, בסופו של דבר,

המשפחתיות בישראל נותרה איתנה, משמעותית ומרכזית 113 . יתכן שתפיסה זו נובעת מהטעמים שהוצגו

לעיל בפרק המבוא: המרוץ הדמוגרפי, הרחם הלאומי, המשפחה המעוגנת בדיני הדת ושאר הפרקטיקות

החברתיות, שמקורן במדיניות החברתית והמדינית הננקטת ומשעתקת את המוסד המשפחתי

הנורמטיבי .

חשוב לציין, שהאמנים בהם דנה העבודה הנוכחית מייצגים פלח מסוים מאוד מהחברה הישראלית.

שמחה שירמן, בועז טל וגיא בן נר הם שלושתם חילונים ולהם משפחה גרעינית "נורמטיבית" על פי

המודל המסורתי של אב, אם וילדים. עם זאת, כפי שצוין בפרק המבוא, כ 42% מן המשפחות בחברה –

הישראלית אינן מוגדרות כמשפחות נורמטיביות. בנוסף, 58% הנותרים, כוללים בתוכם משפחות דתיות

ומסורתיות  . על כן, אבקש לסייג את מסקנות העבודה הנוכחית, שכן נראה שישנו פלח של האוכלוסייה

אשר אינו מקבל בה ייצוג, זאת בשל הצורך במיקוד העבודה. סבורה אני שהשוואה של אמנים אלו

לאמנים נוספים שעוסקים במשפחה ומייצגים פרספקטיבה אחרת דתית, נשית, הומוסקסואלית וכיו"ב, –

עשויה להיות מעניינת ואף לעלות שאלות ומסקנות אחרות. אפשר שעבודה עתידית מסוג זה תוכל לחדד

עוד יותר את המבט על המשפחה הפוסט מודרניסטית בישראל.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

חייקין, נעמה. "ריק ואפור כחומרי האמנות בעקבות שיחה עם שמחה שירמן". זיכרון אפור, תצלומי –

משפחה. תל חי: המוזיאון הישראלי לצילום ע"ש אלי למברגר בגן התעשייה תל חי.

טל, זהבה ז"ל. "הערת שוליים אנחנו=אני ואתה". טל: אלגוריה, אלגרו נון טרופו. עבודות 

עורכת: נילי גורן. תל אביב: מוזיאון ת"א לאמנות. ע"מ 30

לוסקי, חיים דעואל. "האמנות שמחה ועצובה". סטודיו 165 .ע"מ - 11 - 10 .