‏290.00 ₪

תוכן

מבוא. 3

אשכול בימי טרום המדינה. 4

לאחר הקמת המדינה. 5

שר האוצר. 6

שקיעתו של  בן גוריון 7

ראש הממשלה הקדנציה הראשונה. 9

הפילוג במפא"י 13

ראש ממשלה הקדנציה השנייה. 16

שקיעה. 21

חייו האישיים.. 22

הנצחתו של אשכול ומורשתו 22

ביבליוגרפיה. 24

לוי אשכול שְׁקוֹלְניק היה ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל.

נולד בדרום האימפריה הרוסית אוקראינה בשנת 1895. עלה לארץ ישראלבשנת 1914 במסגרת העלייה השנייה. בימים שלפני קום המדינה היה פעיל בחברת מקורות ובסוכנות היהודית, כמו גם במטה הארצי של ההגנה. כן עסק, במסגרת חברת "העברה", בשליחויות לגרמניה שהייתה תחת שלטון המפלגה הנאצית.[1]

במשך שנים רבות היה אשכול דמות מפתח במשק הישראלי, ושימש אף בתפקידשר האוצר. עבודתו קירבה אותו אל דוד  בן גוריון, וברבות הימים הפך ליורשו המיועד. עם פרישתו של  בן גוריון מתפקיד ראש הממשלה בשנת 1963, הביא  בן גוריון למינויו של אשכול לראשות הממשלה. בשנת 1964 פרץ סכסוך גלוי בין שני האישים על רקע דרישתו של  בן גוריון להקים ועדת חקירה משפטית לפרשת ריגול שהסתבכה וידועה בשם "עסק הביש". הסכסוך הביא לפרישתו של  בן גוריון ממפא"י ולהקמת רפ"י. הבחירות לכנסת השישית הביאו את ניצחונו הגדול של אשכול על  בן גוריון ואנשי סיעתו, שבהן זכתה רפ"י ל10 מנדטים בלבד, ואשכול המשיך להחזיק בכהונת ראש הממשלה, בימים קשים של מתיחות ביטחונית ומיתון. במהלך תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, פרץ משבר מנהיגות, ואשכול נאלץ להעביר את תפקיד שר הביטחון למשה דיין. לאחר מלחמת ששת הימים הוסיף להחזיק בתפקיד ראש הממשלה עד מותו מהתקף לב בשנת 1969.

לוייצחק שקולניק נולד בשנת 1895 בכפר אוֹראטוֹב ב שבמחוז קייב של האימפריה הרוסית, כ150 ק"מ מדרום לעיר קייב כיום במחוז ויניצה שבאוקראינה. אביו היה יוסף שקולניק, ואמו הייתה דבורה לבית קרסניינסקי. אביו של אשכול היה מנהל משק חקלאי זעיר. אשכול למד בחדר ובגימנסיה בווילנה, ובנעוריו הצטרף לתנועתצעירי ציון.

בשנת 1914, לקראת סוף תקופת העלייה השנייה, עלה אשכול לארץ ישראל. הוא הצטיין בעבודה החקלאית המעשית, השתתף בייסוד קבוצת "עבודה" ועבד שנים מספר כפועל חקלאי וכשומר בפתח תקווה, בקלנדיה עטרות, דִּילְבּ קריית ענבים ובראשון לציון.

במהלך מלחמת העולם הראשונה פעל בהנהגת "הסתדרות פועלי יהודה", שהוקמה על ידי מפלגות הפועלים על מנת לסייע לפועליםשנותרו במצוקה עקב המלחמה. לקראת סוף המלחמה, בשנת 1918, התנדב לגדוד העברי שהוקם במסגרת הצבא הבריטי. עוד קודם לכן, בשנת 1917, נהרג אביו בפוגרום שערך הצבא הלבן באוראטוב; אך חרף שמועות שהגיעו לאוזניו על מותו של אביו, הידיעה על כך עתידה הייתה להגיע אליו רק כעבור ארבע שנים.

בשנת 1920 נמנה אשכול עם מייסדי קיבוץ דגניה ב', שבו היה חבר שנים רבות. כן השתתף בייסוד ההסתדרות. במסגרת פעילותו עסק הן בתפקידים כלכליים במוסדות ההסתדרות והמרכז החקלאי, והן בתפקידים ביטחוניים בהשגת נשק מגן עבור ארגון "ההגנה". בשנת 1930 נמנה עם מייסדי מפא"י, שנוצרה מאיחוד מפלגת אחדות העבודה עם מפלגת "הפועל הצעיר", שאליה השתייך אשכול.

במהלך עבודתו לצדו של  בן גוריון רכש אשכול את אמונו ואת חיבתו, והפך ליורשו המועדף. למעשה, כאשר פרש  בן גוריון לראשונה לשדה בוקר, בשנת 1953, העדיף למסור את תפקידו לאשכול או לגולדה מאיר, אך לחצים מפלגתיים הביאו למינויו שלמשה שרת, שנהנה מתמיכה גורפת של הנהגת מפא"י. אשכול סירב לקבל על עצמו את התפקיד, והודיע על כך באופן פומבי ל בן גוריון.

בזמן כהונתו של שרת כראש ממשלה ופנחס לבון כשר הביטחון אירע "העסק הביש" – מתן הוראה לקבוצת צעירים יהודים במצרים לחבל במוסדות בריטיים ואמריקניים, על מנת לסכסך את מצרים עם מדינות אלו ולמנוע את הלאמת תעלת סואץ. תוכנית זו סופה שעלתה בחיי אדם, כאשר הצעירים נתפסו וחלקם הוצאו להורג. הוויכוח הפוליטי בעניין זה, שכונה "הפרשה", הפך משנת1960 ואילך לעניין מרכזי שעליו סובבים ענייני המדינה. עיסוקו של  בן גוריון בנושא נחשב על ידי רבים לשיגעון לדבר אחד; אולם  בן גוריון ראה בנושא עניין עקרוני, אשר בעטיו התעמת עם אשכול, הביא לפיצול מפא"י ולבסוף הוכרע בבחירות. תהליך שקיעתו של  בן גוריון היה גם תהליך צמיחתו של אשכול כמדינאי עצמאי וכראש ממשלה בזכות עצמו.

ועדת השבעה

לאחר הבחירות לכנסת הרביעית, שבהן זכתה מפא"י להישג של 47 מנדטים, היה  בן גוריון בשיא כוחו הפוליטי, אך מאבקי הכוח בצמרת מפא"י ועניין "הפרשה" לא נתנו לו מנוח. ברקע הדברים עמד המאבק הבין דורי בצמרת מפא"י בין אנשי "דור הביניים", בניהעלייה השלישית, ובראשם פנחס לבון, גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר, ובין קבוצת "הצעירים" שאותם טיפח  בן גוריון, ובראשה משה דיין ושמעון פרס.

לאחר גלגולים שונים של חקירת "הפרשה", הגיעו הדברים לידי כך שבאוקטובר 1960 סבר  בן גוריון כי יש לחקור את הפרשה באמצעות "ועדת חקירה משפטית", בעוד שצמרת מפא"י סברה כי יש לסיים את העניין. אשכול חתר להביא לפשרה, ולסיים את העניין מבלי שחקירתו תמצה את פוטנציאל ההרס שלה.  בן גוריון, מצדו, היה נחוש למצות את החקירה עד תום. שתדלנותו של אשכול הביאה להקמת "ועדת השבעה" – ועדה של שבעה שרים, בראשות שר המשפטים פנחס רוזן, אשר חקרה את הפרשה.  בן גוריון נמנע מלהגיע לישיבת הממשלה שבה הוחלט על הקמת הוועדה, אך קיבל את עצם הקמתה, אולם לא הכיר בסמכותה כוועדת חקירה שמתפקידה לקבוע עובדות בדבר זכאותם או איזכאותם של לבון או של גיבלי.

ב25 בדצמבר 1960 הגישה ועדת השבעה את מסקנותיה. אלו הסתמכו, בין היתר, על הודאת המזכירה דליה כרמל, כי זייפהמסמך המזכה את בנימין גיבלי, ראש אמ"ן, ומטיל את האשמה על פנחס לבון, וזיכו את לבון מכל אשמה. על פי הסופר שבתי טבתבספרו "עונת הגז", חילוקי הדעות בין אשכול ובין  בן גוריון בעניין זה נבעו מן העובדה כי המזכירה דליה כרמל הייתה באותו הזמן ידידתו האינטימית של אשכול, וסיפרה לו כי אכן זייפה את המסמך, לדרישת גיבלי בוועדה טענה כי זייפה את המסמך, ולאחר מכן חזרה בה בחקירת המשטרה, וכך היה אשכול משוכנע כי גיבלי פעל מאחורי גבו של לבון.  בן גוריון – שאשכול לא גילה לו את המקור שלפיו קבע את עמדתו – שהיה יריבו המפלגתי של לבון, היה סבור כי אין לחייב אדם או לזכותו שלא על פי הליך משפטי או "ועדת חקירה משפטית".

אי קבלת מסקנות ועדת השבעה התפרשה על ידי רבים כהטלת דופי בשבעת השרים ובראשם אשכול אשר ישבו בוועדה, דבר שהיה עלול להביא לסופם הפוליטי של שרים אלו, רובם בני "דור הביניים" במפא"י.

 בן גוריון, שלא הכיר עקרונית בסמכותה של ועדת פוליטיקאים לחרוץ דין אדם לשבט או לחסד, לא קיבל ממילא את מסקנות ועדת השבעה, וב31 בינואר 1961, לאחר חודש רצוף סכסוכים ועימותים, הגיש את התפטרותו לנשיא המדינה.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

שלמה נקדימון, דוד ולוי: האהבה שנהפכה לשנאה בין אשכול לבן גוריון, 2015

Don Peretz, "Israel's 1969 Election Issues: The Visible and Invisible", Middle East Journal