‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא. 4

דוגמה 95. 4

הקמת התנועה וכללי המניפסט. 4

הפקת הסרטים תחת דוגמה 95. 5

לארס פון טרייר. 6

קריירה קולנועית. 8

מדיאה. 10

הממלכה. 11

עלילה. 12

דוגוויל. 14

מבנה העלילה. 16

תקציר העלילה. 16

פרולוג 16

פרק 1. 17

פרק 2. 17

פרק 3. 18

פרק 4. 18

פרק 5. 18

פרק 6. 19

פרק 7. 19

פרק 8. 20

פרק 9. 20

פרשנויות של המשל. 21

נימפומנית. 23

מבנה העלילה. 23

ביקורות. 23

ביבליוגרפיה. 25

דוגמה 95 היא תנועה קולנועית אשר הוקמה על ידי הבמאים הדנים לארס פון טרייר ותומאס וינטרברג. התנועה, הדוגלת בצילום סרטים ללא שימוש באמצעים מלאכותיים, כגון תפאורה או תאורה מלאכותית, הפכה ממניפסט אומנותי ותו לא לאחווה בין מספר במאים המבקשים לעקוב אחר החוקים הנוקשים אשר אימצו. בין הסרטים הבולטים אשר נוצרו בהשראת דוגמה 95 ניתן למצוא את "החגיגה", "האידיוטים" ו"השיר האחרון של מיפונה". התנועה מכירה באתרה ב-55 סרטים אשר הופקו במסגרתה.

וינטרברג ופון טרייר חיברו יחדיו את המניפסט ב-1995, והכריזו באופן פומבי על הקמת התנועה ב-22 במרץ באותה שנה. פון טרייר ניצל כנס בדבר עתיד הקולנוע המסחרי בפריז ובמקום לשאת את נאומו בנושא חילק את מניפסט התנועה לקהל הכנס. לדבריו, מטרתו הייתה "ליצור קיצוניות חדשה", בתגובה להקצנת תקציבי הענק של הסרטים המסחריים באותה תקופה. אתר התנועה מרחיב בנושא זה וסביר כי מטרתם הכוללת של החוקים היא לאפשר לבמאים לעבור חוויה "מטהרת" לעומת הפקת סרטים מסחריים עתירי תקציב, וכן ליצור דיון בדבר תעשיית הקולנוע בכללותה.[1]

הסעיפים השונים נועדו להכריח את הבמאי ליצור סרט מציאותי ככל האפשר, ובכך להתרחק מהפקת הסרטים המסחרים ההוליוודים. המצלמה הופכת לניידת יותר ומאפשרת לשחקנים להביע עצמם במלוא יכולתם, ללא הגבלות עקב תנאי אולפן המבדילים את צילום הסצינות מהתרחשויות מציאותיות.

חוקיה הקשיחים של התנועה מופיעים ב"שבועת הטהרה" Vow of Chastity, אותה חייב להשבע כל המעוניין להצטרף לתנועה. עשרה מהחוקים מוגדרים בסעיפים, אך בנוסף להם השבועה כוללת הצהרת כוונות שעל הנשבע לשאת על עצמו. החוקים הם כדלקמן:

1. על כל הסצינות בסרט להתרחש באתר הפיזיים אותם הן מתארות. כך, למשל, אין לבנות תפאורה המדמה רחוב אלא לצלם בפועל ברחוב. כמו כן אין להשתמש באבזרים לצורך הסצינות - כל הדרוש לצילומן חייב להיות באתר הצילומים. על כן אם בסצנת הרחוב הדמויות יושבות על ספסל - יש לצלם ברחוב בו יש ספסל.
2. הקלטת הפסקול, הדיאלוגים והאפקטים הקוליים של הסרט חייבת להתרחש במקביל ותוך כדי צילום הסצינות. בפרט אין משתמשים סרטים אלו במוזיקה, אלא אם כן זו מנוגנת במהלך צילום הסצנה. כמו כן, אסור להשתמש בדיבוב בסרטים, גם לא לצורך שיווקם לארצות הדוברות שפה אחרת מזו שדמויות הסרט דוברות.
3. לא ניתן להשתמש בחצובה עבור מצלמת הקולנוע. על הצלם להחזיק את המצלמה בידו. סעיף זה מגביל למדי את מבחר המצלמות הניתנות לשימוש ולמעשה מונע שימוש במצלמות גדולות.
4. הסרט חייב להיות בצבעים טבעיים, ללא אפקטי תאורה כלשהם. סייג לחוק זה הוא צירוף נורה בודדת למצלמה כדי לאפשר את חשיפת סרט הצילום.
5. לא ניתן להשתמש באפקטים אופטים או בפילטרים.
6. אל לסרט לכלול פרטי פעולה שטחיים, כגון רצח או כלי נשק.
7. מועד ומיקום ההתרחשויות בסרט לא יכולים להיות זרים - "הסרט מתרחש כאן ועכשיו".
8. אסור לסרט להיכנס תחת הגדרתה של סוגה מסוימת.
9. פורמט הסרט חייב להיות 35 מ"מ. במקור דרישת השבועה הייתה לצילום בפועל בפורמט שכזה, אך עקב עלותו הגבוהה שמנעה הפקת סרטים דלי-תקציב סעיף זה התרכך מעט ונקבע שהפורמט הסופי בלבד חייב להיות 35 מ"מ. [2]
10. אין להזכיר את שם במאי הסרט ברשימת ה"קרדיטים".

על המבקש להצטרף ל"דוגמה 95" להצהיר כי ימנע מהפעלת טעם אישי, כי איננו אמן ולא יתייחס לסרט כאל יצירה. האמן נדרש עוד להצהיר כי יהיה מוכן להקריב עקרונות אסתטים ו"כל טעם טוב" למען "להוציא בכוח את האמת" מדמויותיו ועלילתו.

הפקת הסרטים תחת דוגמה 95

הפקת סרטים תחת חוקים שכאלו איננה דבר מה פשוט, ואכן התנועה לא ממליצה לבמאים מתחילים לנסות ולאמץ את חוקיה בניסיונם הראשון לצלם סרט. למעשה, גם חבריה המייסדים של התנועה חטאו לעתים בהפרת חוקיה הנוקשים. כך, למשל, וינטרברג כיסה חלון באחת מהסצינות ב"החגיגה", ובכך הן השתמש באביזר והן לא השתמש באור הטבעי באתר הצילומים. פון טרייר, שותפו לייסוד התנועה, השתמש בקטע מוזיקלי שלא לפי כללי המניפסט עבור סרטו "האידיוטים". סרטים מאוחרים יותר שלהם לא הוכרו כסרטי דוגמה 95, על אף שניכר כי הושפעו מחוקי המניפסט.[3]

בעבר נדרשו המעוניינים להכרה בסרטם כסרט דוגמה 95 להגישו לוועדת בקרה של התנועה, אך החל מ-2001, ולאחר 31 סרטים שאושרו בדרך זו, מנהג זה פסק. כיום כל שיוצר צריך לעשות כדי שסרטו יוכר על ידי התנועה הוא להגישו לאתרה, תוך ציון כי הוא מאמין בתום לב שהסרט ממלא אחר החוקים הנוקשים, זאת בהתאם לרוח התנועה, המתמקדת ביושר אומנותי.

לארס פון טרייר בדנית: Lars von Trier; נולד בשם לארס טרייר בקופנהגןב-30 באפריל 1956 הוא במאי קולנוע דני. הוא משויך לאסכולת דוגמה 95, ונחשב לאחד מיוצרי הקולנוע הבולטים והשנויים במחלוקת באירופה כיום[4].

לארס הוא בנה היחיד של אינגה טרייר, עובדת בשירות הציבורי ופעילת זכויות נשים, ובנו החורג של אולף טרייר, יהודי דני שנמלט לשבדיה במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנת 1989 גילתה לו אמו את זהותו הביולוגית של אביו, פריץ מיכאל הרטמן 1909-2000, גרמני שהעסיק את אמו אינגה. הרטמן היה נצר לשושלת ארוכה של מוזיקאים, ואינגה רצתה שיוריש לבנה "גנים אמנותיים". המשפחה בה גדל טרייר דגלה בקומוניזם ועל פי דבריו לא הוקירה "רגשות, דת או הנאה". מאז ילדותו סבל מדיכאון ופוביות, והוא מצא מפלט בקולנוע על ידי צילום סרטים משל עצמו בגיל 11, עת קיבל במתנה מצלמת סופר 8. הוא המשיך ביצירת סרטים קצרים עצמאיים גם בשנות לימודיו בתיכון.

ב-1979 התקבל ללימודים בבית הספר הדני לקולנוע. שם יצר את סרטיו Nocture ו- Befrielsesbilleder "תמונת חירות", שניהם ב-1982 שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל מינכן לקולנוע. ידידיו בבית הספר לקולנוע כינו אותו בלצון "פון טרייר" הקידומת "פון" נפוצה בשמות אצילים גרמנים, בעוד לארס וטרייר הינם שמות עממיים ונפוצים בדנמרק. כינוי זה נתחבב עליו והוא שמר אותו גם כשסיים את לימודיו ב-1983.

טרייר קיים מספר מפגשים טעונים עם אביו הביולוגי, אך זה סירב להכיר בו או לשוחח עמו. הוא המיר את דתו לקתוליות כשהיה בן 30 כ"מרד טיפוסי במקום שהגעתי ממנו" ו"כסוג של כייף". כיום הוא מגדיר את עצמו כאתאיסט. [5]

טרייר הוכרז כאישיות בלתי רצויה בפסטיבל הקולנוע בקאן, ב-19 במאי 2011. במסגרת מסיבת עיתונאים שנערכה במקום יום לאחר הקרנת סרטו "מלנכוליה", הוא נשאל לגבי השורשים הגרמניים שלו ועל התעניינותו באסתטיקה הנאצית, וענה בהבעת "סימפטיה והבנה" לאדולף היטלר ובהבעת הערצה לאלברט שפאר. לאחר מכן הוסיף: "אני בעד היהודים - לא, לא יותר מדי, מאחר שישראל היא קוץ בתחת", ולבסוף הפטיר "אוקיי, אני נאצי". כשנשאל האם הוא מתכנן לעשות סרט בסדר גודל גדול יותר השיב: "כן, אנו הנאצים אוהבים לעשות דברים בקנה מידה גדול. אולי אוכל לעשות את הפתרון הסופי"‏. מאוחר יותר התנצל פון טרייר וטען שהדברים נאמרו בבדיחות הדעת, "השואה היא הפשע הנורא ביותר שקרה אי פעם; אין לי שום דבר נגד יהודים; יש לי שם יהודי, ולכל ילדי שמות יהודיים. .. זה באמת נעשה בטיפשות ובפורום הלא נכון. במפגש עם עיתונאים דנים לא היו בעיות, אבל אני לא חושב שהעיתונאים הבינלאומיים מבינים את ההומור הדני שלי."‏ מאוחר יותר הוסיף שהתכוון למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים ולא לאזרחי המדינה.‏.

קריירה קולנועית

פון טרייר החל לעבוד על טרילוגיית "אירופה" שלו, עם סיום לימודיו. זו החלה בסרט הקולנוע Forbrydelsens element "אלמנט הפשע", 1984. הסרט הצטיין ברמה טכנית גבוהה וזכה בפרס על כך בפסטיבל קאן. הסרט הבא בטרילוגיה היה Epidemic "מגפה", 1987, שהוצג גם הוא בקאן. עבור הטלוויזיה, ביים פון טרייר את הסרט "מדיאה" 1988, שזכה בפרס ז'אן ד'ארסיבצרפת. הסרט שסיים את הטרילוגיה ב-1991 היה Europa בעברית - "רכבות לילה", בארצות הברית נקרא Zentropa, שזכה בפרס השופטים בקאן, באותה שנה, ובפרסים חשובים אחרים בפסטיבלי קולנוע בעולם.

פון טרייר גם ביים את הקליפ ללהיט "Bakerman" של Laid Back בשנת 1990. בשנת 1992 ייסד עם שותפו פטר ינסן את חברת ההפקה "צנטרופה", במטרה להשיג עצמאות פיננסית ואמנותית מוחלטת בהפקת סרטיו. במטרה לגייס כסף הפיקה החברה את "הממלכה" 1994 ו"הממלכה 2" 1997, מיני סדרות טלוויזיה המתרחשות בבית חולים ממלכתי דני ומכאן שם הסדרה. חלק שלישי בסדרת "הממלכה" עמד על הפרק אך בוטל בשל מותו של ארנסט-הוגו ירגור, ששיחק את תפקיד הרופא הלמאר, שהיה אחת הדמויות הראשיות בסדרה. "הממלכה" הביאה לפון טרייר פרסום רב יחסית בקרב הקהל הרחב, וקנתה לו אוהדים רבים בשל השילוב הייחודי של אימה, קומדיה וסמליות שבה וסגנון צילומה המיוחד, שרובו התבצע ממצלמת כתף. [6]

סרטו "לשבור את הגלים" מ-1996 זכה בפרס הראשי בפסטיבל קאן באותה שנה. כוכבת הסרט, אמילי ווטסון, הייתה מועמדת לפרס אוסקר עבור "השחקנית הטובה ביותר" על תפקידה. ב-1998 התגבר פון טרייר על הפוביה מנסיעות שהייתה לו, והציג את הסרט השני של חבורת "דוגמה", "האידיוטים" 1998 בקאן, לאחר שנהג במכונית מדנמרק לצרפת, מפאת סירובו לטוס. בהיותו הרוח החיה בקבוצת דוגמה 95, הצליח פון טרייר לעורר עניין רב בקולנוע הדני בכלל, ובקבוצתו בפרט.

ב-2000 זכה סרטו "רוקדת בחשכה", בכיכובה של ביורק, בפרס "דקל הזהב" שהוא החלק השלישי בטרילוגיית לב-הזהב יחד עם "האידיוטים" ו-"לשבור את הגלים". ב-2003 יצא סרטו "דוגוויל" בכיכובה של ניקול קידמן. ב-2005 סרט ההמשך "מנדרליי" בכיכובה של ברייס דאלאס הווארד שהחליפה את קידמן שלא הסכימה לחזור לעבוד עם פון טרייר. שני סרטים אלו נחשבים כחלקים הראשונים בטרילוגיה "ארצות הברית - ארץ האפשרויות" של פון טרייר. החלק האחרון בטרילוגיה האמריקאית, שעתיד להקרא "וושינגטון" נדחה מספר פעמים וכרגע אין לו תאריך הפקה.

בסוף 2006 יצא סרטו הבוס הגדול" Direktøren for det hele, קומדיה ברכטיאנית העונה לחלק מחוקי דוגמה שימוש בתאורה טבעית וצוחקת במופגן על חוקים אחרים. הסרט צולם בטכניקת Automavision, כאשר פון טרייר הזין למחשב את ה"שוטים" שהוא רצה, ותוכנת מחשב בחרה בצורה אקראית את התנועות של המצלמה.

ב-2009 יצא סרטו "אנטי-כרייסט", בכיכובם של וילם דפו ושרלוט גינסבורג, שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר, ב"פסטיבל קאן". הסרט עורר מחלוקות רבות בעולם, בשל התכנים הפרובוקטיביים שבו. בתי קולנוע רבים לא הקרינו את הסרט, והוא נחל כישלון קופתי. [7]

ב 2011 יצא סרטו "מלנכוליה" Melancholia בכיכובם של קירסטן דאנסט, קיפר סאת'רלנד, שרלוט גינסבורג, ואלכסנדר סקארסגארד. המספר על ההתמודדות של קבוצת אנשים עם סופו הקרב של כדור הארץ, בעקבות התנגשות עם גוף זר מהחלל החיצון.

באוגוסט 2012 לקראת צילומי סרטו "נימפומנית" 2013, סיפר השחקן שיה לה-באף, כי פון טרייר דרש ממנו ומשאר השחקנים לקיים יחסי מין אמיתיים במהלך הצילומים, בהתאם ל"סעיף בראש התסריט שאומר שכל מה שכתוב בו נעשה במציאות. כל מה שלא חוקי יצולם באפקט מטושטש". זאת בניגוד למקובל בסרטי קולנוע שאינם פורנוגרפיים. בין שאר שחקני הסרט גם שרלוט גינסבורג, וילם דפו ואומה ת'ורמן‏.

פרט לעבודתו כבמאי, פון טרייר שימש כצלם ברבים מסרטיו, הפיק וכתב ואותם. וכן כתב סרטים לאחרים, בין היתר את "Dear Wendy" אותו ביים חברו לדוגמה תומאס וינטרברג. בנוסף לכך הוא היה שותף בסרט הדוקומנטרי "חמש מכשלות" De fem benspænd בו הוא הציב לבמאי הדני יורגן לית' Jørgen Leth מגבלות שונות לעשייה מחודשת של הסרט הקצר שלו משנת 67 "האדם המושלם" Det perfekte menneske.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

Utterson, Andrew . Technology and Culture, the Film Reader. Routledge

Simons, Jan 15 September. Playing the waves: Lars Von Trier's game cinema. Amsterdam University Press

Stevenson, Jack . Lars von Trier. British Film Institute

אודי גרינברג, על שואה והדחקה: זיכרון ותת-מודע בסרטו של לארס פון-טרייר, רכבות לילה, בתוך סליל, כתב עת אינטרנטי להיסטוריה, קולנוע וטלוויזיה, גיליון 4