‏290.00 ₪

.

תוכן עניינים

מבוא. 3

ביקורות ופרסים.. 11

השפעות.. 12

האירוע הרדיקלי ביותר. 13

קריצה לג'ין קלי. 16

"שיר אשיר בגשם", 1952. 17

"שדרות סאנסט". 18

"הדיקטטור הגדול", 1940. 20

ביבליוגרפיה. 29

פילמוגרפיה. 31

הגל החדש בצרפתית: נוּבֵל וָאג Nouvelle vague של הקולנוע הצרפתי היה תנועה קולנועית בשנות השישים של המאה ה20. הכותבים במגזין "מחברות הקולנוע" Cahiers du cinéma החליטו להציג את תאוריית האוטר auteur שלהם — הבמאי כמרכז העשייה בסרט — על ידי בימוי סרטים בעצמם. הם היללו את סרטיהם של ז'אן רנואר וז'אן ויגו. כותבים לשעבר של המגזין כמופרנסואה טריפו עם סרטו "400 המלקות" 1959 וז'אן לוק גודאר עם סרטו "עד כלות הנשימה" 1960 סימנו את תחילת עידן זה. במאים אחרים מהזרם הם קלוד שברול, ז'ק ריווט, אריק רוהמר ולואי מאל[1].

סרטי הגל החדש הצרפתי נשאו לרוב אופי אקזיסטנציאליסטי ועסקו בנושאים כמו הדגשת תפקידו של היחיד בקבלת האבסורדיותשבקיום האנושי. המסרים עצמם לא הועברו רק בעזרת תוכן הסרטים ועלילתם, אלא גם בעזרת טכניקות בימוי וצילום שונות וחריגות יחסית למשל, צילום מעקב בשוט רציף שנמשך שבע דקות ששימשו כאמצעי אמנותי להעברת מסרי היצירה המוסרטת. הבמאים צילמו ברחובות, כשהם דוחים את רעיון הצילום באולפן. אמצעי תאורה והקלטה היו המצאות ששימשו את הבמאים בהצלחה יתרה, ביניהן מצלמות קלות משקל או 'מצלמות עט' ביטוי הנטבע על ידי אלכסנדר אסטרוק. מבחינתו המצלמה היא כמו עט: הן בנוחיות ובקלות השימוש בה, והן בהיותה כלי ביטוי אישי לבעליה. סרטי גל חדש רבים מתאפיינים בתנועות הזורמות שבהם, אשר בדרך כלל עוקבות אחר דמויות הסרט לאורך רחובות פריז.

הארטיסט באנגלית: The Artist הוא סרט קולנוע צרפתי מסוג דרמה קומית, זוכה פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. הסרט יצא לאקרנים ב2011, בבימויו של מישל הזנוויציוס, ובכיכובם של ז'אן דוז'רדן וברניס בז'ו. הארטיסט הוא סרט אילם ברובו ומוצג בשחור לבן, הסרט מהווה מעין חיקוי לסרטי תקופת שלהי שנות ה20 —ראשית שנות ה30.[1]

עלילת הסרט מתרחשת בהוליווד שבין 1927 ל1932, תקופת המעבר שבין הסרט האילם לסרט המדבר. ג'ורג' וולנטין, כוכב ראינוע פוגש אישה צעירה בשם פפי מילר, בשעה שהוא מתראיין לעיתונאים לאחר הקרנת אחד מסרטיו. מילר מצטלמת איתו, ולמחרת שניהם מופיעים בכל העיתונים, כשהכותרת הראשית שואלת "מי הבחורה הזאת?" בהמשך, מילר הולכת לאודישן כרקדנית ופוגשת במקרה את וולנטין שמזמין אותה להשתתף לסרט שהוא משתתף בו, למרות התנגדותו של מנהל הסטודיו, אל צמר. בהמשך דורך כוכבה של מילר והיא מתחילה לככב בסרטים. שנתיים לאחר מכן צימר מכריז על סיום הפקת סרטי ראינוע. וולנטין לא מאמין שסרטי הראינוע יחלפו מן העולם ומשוכנע שסרטי קולנוע הם רק אופנה חולפת. הוא מחליט להפיק סרט משלו, בממונו המלא. הקרנת הסרט מתרחשת בדיוק ביום של נפילת הבורסה, 1929. הסיכוי היחיד של וולנטין לשרוד הוא שהסרט שלו יהפוך ללהיט. אך רק מעט אנשים מגיעים להקרנה, ורובם הולכים לסרט בו מופיעה פפי מילר. בדיוק אז אשתו דוריס מודיעה לו שעליו לפנות תוך שבוע את חפציו מהבית, וללכת. וולנטין עובר לדירה אחרת עם הכלב שלו. באותו זמן בדיוק הופכת פפי מילר לכוכבת קולנוע מפורסמת בהוליווד.

שתוי ומדוכא חוטף וולנטין התקפת זעם, הוא זורק את כל התקליטים של הסרטים בהם הוא השתתף, ומצית אותם. הודות לכלבו שמעורר את תשומת לבו של שוטר ברחוב, מצליחים להציל אותו מהשריפה, והוא מאושפז בבית חולים. פפי מילר מגיעה לבקרו ומבקשת שהוא יעבור להתאושש מהפציעות בביתה.

פפי מילר מאיימת על אל צימר, אתו היא עובדת, שאם בסרט הבא בו היא משתתפת לא ישתתף גם וולנטין, היא עוזבת. בינתיים, וולנטין מגלה שמילר קנתה את כל החפצים שלו שנמכרו במכירה פומבית לאחר שפשט את הרגל. הוא חוזר לדירה שלו, ומנסה להתאבד. ברגע האחרון מגיעה פפי והם מתפייסים. לפתע נזכרת פפי מילר בכשרון הריקוד של וולנטין ומשכנעת את צימר שהם יעשו מחזמר ביחד.

הסצנה האחרונה בסרט מציגה את הצילומים של הריקוד המשותף של מילר וולנטין. זוהי הסצנה היחידה שבה יש פסקול מלא בסרט. לאחר הריקוד המושלם אומר צימר, "קאט. מושלם. אפשר עוד פעם?" וולנטין עונה, "בשמחה".[2]

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

יאיר רוה, "הארטיסט", ביקורת, "סינמסקופ"

איתן גפני, ביקורת על "הארטיסט", "רוזבאד"

אורי קליין, במלאת 50 שנה לסרטי הגל הצרפתי החדש תזכורת לילדותו השנייה של הקולנוע

Austin, Guy 2009. Contemporary French Cinema. Manchester University Press

 “Algeria and Colonial Trauma in Contemporary French Cinema”. Yale French Studies no