‏270.00 ₪

הסבל, לפי הפילוסוף פרידריך ניטשה, מצוי בבסיס החיים. הנחת היסוד שלו נסמכת על האגדה העתיקה על סילנוס, לפיה מוטב היה לאדם לולא נולד, אך מאחר שכבר נולד - עדיף שימות מהר ככל הניתן.^[1] אם זו נקודת ההתחלה ממנה יוצא בדברי הגותו, שהרי העל-אדם הניטשיאני, צריך לשאת את הכאב למשך כל חייו. הסבל מביא עמו מרחבי ידיעה גדולים, שהם, למעשה, מרחבי אי ידיעה. דווקא ההיכרות איתם, לצד הקושי, יכולה להביא להתפתחות האדם.

בחיבורו מעבר לטוב ולרוע, מצהיר ניטשה כי “מעלתו של אדם נקבעת על ידי עומק הסבל שיש בכוחו לשאת”.^[2] הסיבה לכך, נעוצה בהקבלה העולה מדברי ההוגה בין סבל לאמת: האמת על הקיום, על העולם, על החיים וכו’ - קשה מנשוא. היא טומנת בחובה מוות, רוע, אי וודאות ועוד אינספור גורמים מצערים עד כדי כך, שכפי שכותב ניטשה “ייתכן… שתכלית הידיעה משמידה את היודע”.^[3] על כן חקר וידיעת האמת מסוכנים, גורמים סבל, טרגיים. מי שמצליח לשאת בקושי ואף להמשיך ולחפשה, הינו אדם חזק ונעלה יותר מהאחר המתחמק מכך.

באומרו כי “…מעלתו של אדם נקבעת כמעט על ידי עומקו של הסבל שיש בכוחו לשאת”,^[1] דורש ניטשה מהעל-אדם^[2] להתמודד עם הסבל כדרך חיים, ולא להיכנע לסילוף ועיוות האמת. אדם זה, המובל על ידי הרצון לעוצמה,^[3] נדרש לחיות את הכולות ולהתמסר לה. כלומר, עליו להיות מסוגל לבנות דבר מה ומיד אחר כך להרוס אותו; עליו לא להיצמד לערך מסוים, ולהכיר בכך שקיימים אינספור ערכים; עליו להיות מסוגל לשנות את ”צורת ההסתכלות” שלו בכל רגע נתון. כפי שמבאר רן סיגד: “האדם העליון מתגלה אפוא בכך שאין הוא מסתפק בהרס ובשלילה, אלא דורש גם את שלילתה של שלילה זו… בכך שהוא מתייחס למציאות בכוליותה באשר היא אבסורדית וחסרת ערך ונותן לה ערך חדש”.^[4]

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-10 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

מעבר לטוב ולרוע, סעיף 270, עמ’ 202-201.

האדם הסובל, העל אדם הניטשיאני, הפילוסוף החדש - היינו הך.

רן סיגד, אכסיסטנציאליזם: המשך ומפנה בתולדות התרבות המערבית, מוסד ביאליק, עמ’ 69-68.