‏290.00 ₪

תוכן העניינים: 

מבוא. 3

מתח בין-דורי ומהפכת תרבות: שקיעת תרבות המלחמה מול עליית תרבות הצעירים. 5

מלחמת העולם השנייה במערכוני מונטי פייטון 9

הבדיחה המצחיקה ביותר בעולם - ניתוח. 10

הבדיחה של היטלר. 11

חקירת השבוי 11

האודישן 12

הרדיו 12

סרטי המלחמה - קריאה ביקורתית מול קריאה תומכת. 17

סיכום. 19

ביבליוגרפיה. 24

 "הקרקס המעופף של מונטי פייטון" (בריטניה) הייתה אחת מן התכניות המקוריות והמשפיעות בתולדות הטלוויזיה ורבים ממערכוניה הגיעו למעמד פולחני. המאמר מציג מתודה לניתוח המערכונים, ההופכים באמצעותה למקור היסטורי להבנת המתחים החברתיים והתרבותיים של תקופתם. המאמר מתמקד באחד הנושאים שעלו לדיון הציבורי בבריטניה של אותה תקופה: אופן ייצוגה של מלחמת העולם השנייה בתרבות הפופולרית, וכנגזרת מכך, יחסם של הבריטים לגרמניה ולגרמנים. תחילה דן המאמר בדיון הציבורי שהתנהל סביב הנושא ולאחר מכן עובר לניתוח המערכונים. הטיעון העיקרי הוא שמערכוני המלחמה של מונטי פייטון מבקרים באופן עקבי את ייצוגי המלחמה בתרבות הפופולרית בבריטניה ואת יחסה של החברה הבריטית כלפיהם. מסקנת הניתוח היא כי המערכונים נוקטים עמדה כנגד השמרנות הבריטית הנאחזת בתהילת המלחמה, נוטרת לגרמנים טינה ומתנגדת להצטרפות לקהילה האירופית.

"Everybody thinks that was a joke about the Germans but they missed it. It was a joke about English attitudes to the war and the fact that some people were still hanging on to that rubbish." (John Cleese, 2008)

הבדיחה אליה מתייחס ג'ון קליז בדבריו נבחרה על ידי צופי הטלוויזיה בבריטניה לאחד מציטוטי הקומדיה הגדולים ביותר בכל הזמנים: " Don't mention the war! I did once, but I think I got away with it". משפט זה לקוח כמובן מפרק "הגרמנים" בעונה הראשונה של הסדרה הקומית "המלון של פולטי" (1975/1979 Fawlty Towers, John Cleese & Connie Booth). במהלך הפרק עולב באזיל פולטי (קליז), מנהלו הבריטי של המלון, באורחיו הגרמנים ומשפיל אותם עד כדי בכי. הפרק היה לאחד האהובים ביותר בקרב הצופים בבריטניה ובעולם (פרט לגרמניה).

במאמר זה אבקש לבחון את ייצוגיה של מלחמת העולם השנייה בסדרת הטלוויזיה הבריטית "הקרקס המעופף של מונטי פייטון" ( ,.Monty Python's Flying Circus, Graham Chapman et al 1969-1974). ניתוח ההומור הטלוויזיוני עשוי ללמד אודות הנושאים והדיונים החשובים, הדאגות והחרדות, הגישות והערכים שהרכיבו את ההוויה ההיסטורית-תרבותית שבה הוא נוצר והוצג לראשונה. טענתי העיקרית היא שמערכוני מונטי פייטון נוקטים עמדה ולוקחים חלק בדיונים ציבוריים שהתנהלו בבריטניה בתקופתם. במאמר זה אבקש להוכיח כי מערכוני המלחמה שינותחו להלן, מתייחסים אל הדיון בשאלת מקומה של מלחמת העולם השנייה בתרבות הפופולארית בבריטניה ושאלת יחסם של הבריטים כלפי הגרמנים (על הדיון עצמו ארחיב להלן בחלק א). מן הניתוח אבקש עוד להסיק לגבי עמדתם של היוצרים בדיון.

כמה וכמה מחקרים כבר העידו על הדומיננטיות של המלחמה בתרבות הבריטית בעשורים שלאחר המלחמה. חוקרים אחרים אף קושרים בין ייצוג היתר של המלחמה בתרבות הפופולרית בבריטניה לבין יחסם של הבריטים כלפי גרמניה. מחקרו של ריצירד ווייט, למשל, בוחן את התמורות שחלו בזהות הלאומית בבריטניה מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה ועד לסוף המאה העשרים. לדברי ווייט, שיחקה מלחמת העולם השנייה תפקיד מרכזי בעיצובה של הזהות הלאומית בבריטניה שלאחר עידן האימפריה. המלחמה נטעה בליבותיהם של הבריטים את העוינות כלפי גרמניה ואת תחושת האיום מפני היבשת. העשורים שלאחר מכן, עם נסיגת האימפריה ודעיכת מעמדה הבינלאומי של בריטניה, היו תקופה מעצבת בעבור הזהות הבריטית. הנוכחות הנרחבת של המלחמה בתרבות הפופולרית הבריטית הייתה ביטוי לעיסוק אובססיבי של הבריטים בזיכרון המלחמה ולאי-יכולתם להינתק מן הטינה ההיסטורית, אשר לטענתו של ווייט היו הסיבה המרכזית להתנגדות הבריטית להצטרפות לשוק המשותף בשנותיו המוקדמות. בראייתו, המשך האחיזה בטינה ההיסטורית כלפי גרמניה עשרים שנה לאחר תום המלחמה היא חלק מן הסטגנציה שפשטה במערכות הפוליטית והכלכלית בבריטניה שלאחר המלחמה והזמינה את המשבר שהגיע לשיאו בשנות השבעים.

בדומה לווייט, אבקש לבחון את ההקשר שבתוכו התרחשו האירועים ההיסטוריים, אך אבקש להתמקד בטקסט תרבותי אחד בלבד: תכנית טלוויזיה הומוריסטית. גישה היסטורית לניתוח ופרשנות של סרטים שבעקבותיה אבקש ללכת במאמר זה, היא הגישה שהציע מייק ציופרה-גאנט. לדבריו, בהחלט ניתן למצוא בסרטים קשרים ברורים להקשר ההיסטורי שלהם באמצעות שימוש בחומרים ובנתונים בני זמנו של הסרט. מקורות כגון עיתונים, ספרות פופולרית, דיונים אקדמיים, סרטים אחרים, מוזיקה פופולרית וכדומה, עשויים לספק לחוקר את ההקשר ההיסטורי-התרבותי שבו נוצר ונצפה הסרט ואשר ממנו שואל הסרט אלמנטים אינטרטקסטואליים.* אלמנטים אלה, שצופים בני הזמן עשויים היו לזהות ללא קושי, משמשים בעבורם 'אופק של ציפייה' (horizon of expectation), אשר היווה בעבור הצופה בן הזמן מפתח פרשני להבנת הסרט וקישור בין הסרט לבין כמה מן הדיונים המרכזיים של תקופתו. באמצעות בחינת אותו 'אופק של ציפייה' יכול החוקר למקם את הסרט כחלק מדיון היסטורי מסוים ובסביבתו ההיסטורית והחברתית. הכרת ההקשר ההיסטורי ומיקומו של הטקסט הטלוויזיוני בתוכו ניצבים במרכז הניתוח ההיסטורי שאציג במאמר זה. במטרה ללכת בעקבות הצעתו של צ'ופרה-גאנט, מאמרי נחלק איפוא לשניים: ניתוח ההקשר ההיסטורי-תרבותי בו נוצר הטקסט הטלוויזיוני (חלק א) וניתוח הטקסט הטלוויזיוני עצמו (חלק ב).

מימד נוסף שעשוי לתרום לניתוח הטקסט הטלוויזיוני ומיקומו בדיון היסטורי מסוים הוא הקשר שבין הומור, והומור טלוויזיוני בפרט, לבין הנורמות והסדר החברתי הרווחים בזמן ובמקום היווצרותו. על מנת להבין את המשמעות ההומוריסטית, הצופה חייב להתייחס בו זמנית לפחות לשתי

משמעויות העולות מן הטקסט. למשל, כדי שאדם יצחק למשמע אדם המדבר מהר מאד, חייב להיות במוחו 'תסריט' נוסף של מהירות הדיבור הנורמלית. בדרך זו מסוגל הטקסט ההומוריסטי להציג כמה מן הצדדים בדיון. מחד, בהומור קיים פוטנציאל חתרני: 'ליצן החצר' נהנה מחופש ביטוי רב ויכול להעז ולומר מה שאחרים לא העזו לחשוב. מאידך, לעתים קרובות תורם ההומור דווקא לחיזוק הסדר הקיים על ידי לעג ל'אחר'. לפיכך, בכל הנוגע למחקר היסטורי אודות דיונים, עמדות והשקפות בני הזמן, עשוי הטקסט הטלוויזיוני ההומוריסטי להיות מקור תיעודי מן המעלה הראשונה.

כזה הוא הטקסט העומד במוקד המאמר שלהלן - סדרת הטלוויזיה "הקרקס המעופף של מונטי פייטון". חשיבותה של הסאטירה בעבור גופי השידור בבריטניה, ובראשם הבי.בי.סי ( British Broadcast Corporation), הייתה בכך שהיא הבטיחה את הגישה לקהלים מסוימים: קהל בני מעמד הביניים הליברלי המשכיל ובהם במיוחד קהל הצעירים. שיקול זה הוביל את מנהלי התכניות לגייס את מיטב בוגרי חבורות הבידור של אוקספורד וקיימברידג' ככותבים ומפיקים לקומדיות רדיו וטלוויזיה. בשנת 1969, לאחר שלקחו חלק ביצירתן של כמה וכמה סדרות קומיות, חברו שישה מבין יוצרים אלה: אריק איידל (Idle), טרי ג'ונס (Jones), מייקל פיילין (Palin), גרהם צ'אפמן (Chapman), ג'ון קליז (Cleese) והאנימטור האמריקני טרי גיליאם (Gilliam), ליצירתה של סדרת מערכונים חדשה - (1969-1974) Monty Python's Flying Circus - אותם כתבו וביצעו בעצמם. יצירתם הייתה לתרומתו החשובה והזכורה ביותר של דור הסאטיריקנים של אוקסברידג' לתרבות הפופולארית.

על אף הצלחתה הבינלאומית של הסדרה והשפעותיה על הקומדיה והטלוויזיה לא רבים החוקרים שראו בה מושא ראוי למחקר מעמיק. לעומת הספרות המחקרית המועטה, הולידה הפופולאריות הבינלאומית של הסדרה ספרות מעריצים ענפה אשר כללה בעיקר פרטי טריוויה על הסדרה ויוצריה, ראיונות וביוגרפיות. חומרים ביוגרפיים אלה שימשו כמקורות בעבור חוקרים כסטיבן וואג, אשר ביקש לזהות את המימד הביקורתי בהומור הפייטוני, על אף שחברי "מונטי פייטון" נמנעו מלהגדיר את כתיבתם כ'סאטירית'. לדברי וואג, העניין המרכזי בסאטירה הפייטונית היה הצגת ביקורת חברתית שלא התמקדה בפוליטיקה או בפוליטיקאים. ששת יוצרי התכנית היו כולם בנים למשפחות זעיר-בורגניות. כולם, מלבד גיליאם האמריקני, גדלו באזורי הפרברים והתחנכו בבתי ספר פרטיים או ^.grammar schools חינוכם הקפדני תאם באופן מוחלט את ערכי המעמד הבינוני-נמוך בשנות הארבעים והחמישים. מלבד צ'אפמן שהיה רופא וגיליאם שעסק בעיתונאות ופרסום, בני החבורה הכירו אך מעט מן העולם שמחוץ לגבולות הבית, בית הספר, האוניברסיטה והכתיבה הקומית. לאיש מהם לא היה שיוך פוליטי בולט וכתיבתם לא נבעה מהחלטה מודעת לקרוא תגר על המוסכמות החברתיות. אולם, מה שהבדיל את כתיבת מערכוני "הקרקס המעופף" מכל עבודותיהם הקודמות היה חופש היצירה הרחב שניתן להם על ידי הבי.בי.סי. כתוצאה מכך, מה שהנחה את כתיבתם לתכנית לא היה ניסיון לקלוע לטעמו הקומי של קהל המונים מדומיין (כפי שנדרש בדרך כלל מקומדיה המשודרת בערוץ ציבורי), אלא מה שיוצרי התכנית ראו כמבדר ומצחיק בעיני עצמם. אף על פי כן, קהל צופי התכנית מנה בסופו של דבר בין מיליון לשלושה מיליון צופים. בשנים שלאחר מכן זכתה הסדרה להוקרה והערכה גדולה אף יותר, עד כי הוגדרה כ'אבן-דרך' בתולדות הטלוויזיה, הקומדיה והבידור הקל, וכמה ממערכוניה הפכו קאנוניים.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

חדוה בן-ישראל, "מטרות מצטלבות: התגובות הבריטיות להתנגדות האנטי-נאצית הגרמנית", בתוך: משה צימרמן (עורך), ההתנגדות לנאציזם, ירושלים תשמ"ו, עמי 66-80.

אבישר, א. אמנות הסרט:הטכניקה והפואטיקה של המבע הקולנועי. רמת-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

אוכמני, עזריאל, תכנים וצורות, תל אביב 

חדוה בן-ישראל, "מטרות מצטלבות: התגובות הבריטיות להתנגדות האנטי-נאצית הגרמנית", בתוך: משה צימרמן (עורך), ההתנגדות לנאציזם, ירושלים תשמ"ו, עמי 66-80.

Caroline Graham, John Cleese's fling with a blonde HALF his age

(John Ramsden, Don't Mention the War (London: Little Brow