‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי משפט אריה דרעי?

תוכן עניינים

1. מבוא

2. אינדיבידואליזציה היסקית והגבלת הדיון הפלילי לנושא העבירה

3. הקשר המושגי בין אינדיבידואליזציה היסקית לחזקת החפות ולאסטרטגית ההכרעה בפלילים

4. ביקורת ההכרעות השיפוטיות בענין דרעי

א. הכרעת-הדין של בית-המשפט המחוזי1

1. מעורבות רגשית-שיפוטית עזה

2. הרחבת היריעה

3. התנהגות הפרקליטים

4. האספקט הפוליטי של משפט דרעי

ב. הכרעת בית-המשפט העליון2

5. מסקנות

הענין העצום שעוררה פרשת דרעי וההמולה התקשורתית והציבורית שאפפו את הליכיה לא היו אך פונקציה של חומרת הענין המשפטי שנדון בה. אף כי הנושא בו מדובר - ובמיוחד ייחוס עבירת לקיחת שוחד מצדו של עובד ציבור בכיר, מי ששימש בתפקיד שר הפנים - אין בוודאי להקל בו, נהיר כי הזעזוע, המעורבות הרגשית הרבה, התרעומת, הצער הגדול ועצרות המחאה מבטאים בעיקר את השסע העדתי, התרבותי וההשקפתי העמוק עד כאב של החברה הישראלית.

על-אף אלה, ואולי דווקא משום כל אלה, תמוהה ההיגררות של ערכאת בית-המשפט המחוזי להגדרה הציבורית של משקלו הסגולי של משפט זה. ביטוי ברור לכך מצוי בהחלטה להעניק לדרעי ולנאשמים עמו את הכבוד המפוקפק ש"זכו" בו עד כה אך מספר מצומצם של נאשמים, של הקראת הכרעת דינם בשידור חי ברדיו. מעבר לכך, גזל משפט זה משאבים עצומים בערכאה המחוזית. לא בכדי לא חסך בית-המשפט העליון את שבט ביקורתו מענין זה בכותבו :

"לא נוכל לסיים פסק-דין זה מבלי להעיר על היקפו הכמותי החריג והתמשכותו היתרה של המשפט לפני בית-המשפט המחוזי. כבר הזכרנו לעיל (בפסקה 5), כי שמיעת הראיות והטענות התמשכה על-פני לא פחות מארבע מאות ישיבות והתפרסה על-פני כ-50,000 דפי פרוטוקול, מוצגים, עדויות שניגבו בחוץ-לארץ וסיכומי טענות בכתב של פרקליטי הצדדים. כן הזכרנו, כי הכרעת-הדין שהוציא בית-המשפט מתחת ידו משתרעת על-פני 917 עמודים. אכן נראה שבית-המשפט המחוזי השקיע עבודה עצומה בהכנת הכרעת-דינו. הוא תיאר בה את פרשת הראיות ואת מהלך הדיון לפרטי-פרטים, ולא השאיר אבן על אבן בניתוחם של המסמכים ושל העדויות שהובאו לפניו. הוא גם מתח ביקורת חריפה ביותר על אופן ניהול המשפט על-ידי הסנגוריה וכן על התנהגות המערערים עצמם, שלפי קביעתו לא העידו עדויות אמת ועשו להכשלת ההליך על-ידי הגשתם למשטרה של תצהירים וחומר אחר שאינם אמת, כשדרעי, ובסייג מסוים גם רובין, עומדים במהלך רוב מהלכי החקירה על זכות השתיקה.

עם כל ההערכה לעמל הרב שהשקיע בית-המשפט המחוזי בשמיעת האישומים שלפניו, איננו רואים מנוס מלהעיר כי, לא היה צידוק להקדיש לשמיעתו של משפט זה ארבע מאות ישיבות, ולמעשה קשה לנו לתאר מקרה כלשהו, העשוי להצדיק הקדשת זמן כה רב לשמיעת הראיות והטענות וכתיבת הכרעת-דין כה ארוכה ומפורטת. איננו מתעלמים מכך, שבית-המשפט נחשף לקו הגנה נוקשה ובלתי-מתפשר, שהכביד על עבודת בית-המשפט וגרם להארכה בלתי-מוצדקת של הדיונים. עם זאת יש לזכור, כי האחריות לניהול המשפט הייתה מוטלת, בעיקרו ובסופו של דבר, על בית-המשפט עצמו. בית-המשפט הוא המופקד על אופן ניהולם של ההליכים שלפניו, ועליו החובה להשתמש בסמכויות הנתונות לו בדין כדי להביא לכך שהליך המתקיים לפניו יהיה לא רק ענייני, אלא גם יעיל ואקונומי, ויגלה התחשבות בכך שהזמן השיפוטי העומד לרשותו הוא משאב ציבורי מוגבל שיש להקפיד על ניצולו, לטובת כלל הציבור, בדרך הטובה ביותר. נראה הדבר, שלנוכח סיבוכן של הסוגיות שבאו לפניו במשפט נשוא דיוננו, ובהתחשב בזהות הנפשות המעורבות, בחר בית-המשפט המחוזי להציב לפני הפרקליטים והעדים מעין 'מיקרופון פתוח', כמעט מבלי להתערב בחקירה. עברנו על חומר הראיות ועל הפרוטוקולים, ואנו סבורים שגם בנסיבות הקשות שבהן נערך המשפט שומה היה על בית-המשפט ליטול את הרסן, להגביל את החקירות לשאלות הרלוונטיות ולא להתיר לפרקליטים לעשות בזמן השיפוטי כראות עיניהם".

נאמר מייד שאין לנו כל ספק ביושרה של הערכאה המחוזית, ורצונה הכן להביא לחשיפת הפרשיות שלפניה. אכן, הכרעת הדין מגלה מידה ראויה לציון של גילוי לב, ואינטגריטי בקביעת עובדות. יחד עם זאת, אין לפנינו אך מקרה של עודף מרץ בעשיית צדק כפי שסבר פרופ' שלף, אלא סימפטום של תופעה רחבה וכללית יותר שניכרה מתוך הנמקתה של הערכאה המחוזית, וככל הנראה אפפה את הליכי הדיון עצמו. את תופעה זאת ניתן לתאר כהתרחקות מאידיאל של שיפוט הכרתי אינדיבידואלי. זהו אידיאל הטובע את אחד מאמות המידה המרכזיות של רציונליות הדיון וההכרעה השיפוטיים, במסגרת השיטה הנוהגת במשפט האנגלו-אמריקאי. לתופעה השלילית הזו יש לעתים ביטויים חריפים במיוחד. אחד מאלה הוא השיפוט מתוך דעה קדומה מודעת, "חצי" מודעת או בלתי-מודעת. איננו טוענים כי בכך לקתה הערכאה המחוזית. דומה כי הנמקתה לקתה בתסמונות חריפות פחות אמנם של התופעה אך חמורות דיין. המדובר בסטיה מעקרון האינדיבידואליזציה ההיסקית, ומהרעיון של הגבלת הדיון הפלילי להצגת ולבחינת הראיות המתיימרות להוכיח את קיומה של עבירה על-פי כתב האישום. בכך אף סטתה הנמקתה של הערכאה המחוזית באורח ניכר משיטת ההפרדה הנהוגה אצלנו בין שלב בחינת האחריות הפלילית, האמור להיות מיוחד לצורך קביעת עובדות המעשה, ושלב גזירת-הדין שבו מותרת (אף זאת באורח מדוד ומסויג) שפיטתו המוסרית בהקשר רחב יותר של מי שנקבע כי הוא האחראי למעשה. נעבור לדון בכך בקצרה ולאחר- מכן נבקש לבחון את יישום הדברים תוך התייחסות לאישום השוחד שבו הורשע דרעי.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 . ע"פ (י"ם) 305/93 מדינת ישראל נ' דרעי (לא פורסם)

 ע"פ 3575/99 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2) 721 (

D.L. Shapiro "In Defense of Judicial Candor" 100 Harv. L. Rev.  731

ד' מנשה "כבילת שיקול-הדעת השיפוטי בשאלות עובדתיות" (עבודת דוקטורט, תל-אביב).