תוכן עניינים

מבוא. 3

איסור גזל ביהדות. 3

גניבה וגזילה. 3

גזל הרבים.. 4

סוגי גזילה אחרים.. 4

גזל במשפט הישראלי 4

דיני מידות ומשקלות שבספרות חז"ל. 5

א. בין דיני אונאה לבין דיני מידות ומשקלות. 6

2. לא הרי זה כזה. 7

I. איסור עשייה של מידות או משקלות חסרים.. 8

II. מחילה. 11

III. סטייה מנוהג מקובל. 12

IV. גבולות הסטייה. 14

(2) כל שהוא – פחות משווה פרוטה. 16

ב. 'מלמד שהמודד נקרא דיין' 21

ג. מאזני צדק. 24

ד. השוקל במאזניים – עושה כמשפט שמים בארץ. 30

2. המשקר במידה שקול לעובד עבודה זרה. 33

5. דיני מידות ומשקלות – ההיבט הדתי: ביטוי נוסף. 40

סיכום.. 44

נספחים.. 45

ביבליוגרפיה. 55

גזל הוא לקיחת חפץ מבעליו בכוח הזרוע מבלי לקבל רשותם ובניגוד לחוק . המונח מוכר ביהדות ובמשפט העברי, כמו גם בדיני הנזיקין המודרניים של מדינת ישראל, כחלק מהעוולות בגינן ניתן לקבל סעד משפטי. בדיני העונשין מוכרת עבירת הגניבה, הכוללת בתוכה גם את המושג ההלכתי של "גזל". ה"גזל" ההלכתי, ה"גזל" הנזיקי וה"גניבה" מדיני הנזיקין מתארים התנהגות שונה במקצת. בעוד שהגזל ההלכתי מתאר נטילת חפץ מבעליו בכוח ובלא הסכמתו, אם כי בידיעתו, אין המונחים המודרניים של ה"גזל" הנזיקי וה"גניבה" העונשית דורשים כלל את ידיעת הבעלים או שימוש בכוח, והם מדגישים את זכות הקניין של הנגזל בחפץ, לעומת היעדר הזכות של הגזלן.

איסור גזל ביהדות

גזל הוא לאו (=מצוות לא תעשה) מן התורה שמשמעו לקיחת חפץ מבעליו בכוח, שלא ברשות הבעלים. התורה מצווה בספר ויקרא: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל" (ספר ויקרא, פרק י"ט)

אדם שגזל ועבר על הלאו מחויב להשיב את הגזילה לבעליה. המקור לדין זה גם הוא בספר ויקרא: "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ספר ויקרא, פרק ה', פסוק כ"ג) בזמן שבית המקדש היה קיים חויב הגזלן במקרים מסוימים להשיב את הגזילה בתוספת חומש, וגם להביא קרבן אשם הנקרא "אשם גזילות".

במקרה והחפץ השתנה בזמן שנמצא אצל הגזלן, דהיינו שאכלו אותו או שינו את צורתו (ואפילו היה הדבר באונס), הרי החפץ שייך לגזלן, והגזלן חייב לשלם את תמורתו לבעליו (ולא את החפץ עצמו).

חז"ל אמרו ש"השואל שלא מדעת כגזלן"- דהיינו אדם שלקח חפץ שלא ברשות הבעלים, אפילו על מנת להחזירו אחר-כך לבעלים, הרי זה גזל. אולם במקרים מסוימים כלל זה לא מוחלט (לדוגמה: ניחא ליה לאיניש ליעבד מצווה בממוניה או זכין לאדם שלא בפניו).

גניבה וגזילה

התורה מצווה על איסור נוסף: "לא תגנבו" (ויקרא י"ט). ההבדל בין גניבה לגזילה הוא בכך שגניבה נעשית בהיחבא ובלא ידיעת הבעלים, ואילו גזילה נעשית בכוח ובידיעת הבעלים. בזמן שהייתה סנהדרין אדם שגנב ונתפס היה צריך לשלם לבעלים תשלומי כפל על הדבר הנגנב, דהיינו פי שניים מערך הגניבה. המקור לדין זה הוא בספר שמות בפרשת משפטים: "אם המצא תמצא בידו הגניבה". דין נוסף הנאמר בגניבה, שאם החפץ הגנוב היה שור או שה, והגנב מכר או שחט אותו, צריך הגנב לשלם לבעלים "תשלומי ארבעה וחמישה", דהיינו בשה צריך לשלם פי ארבעה משוויו, ובשור פי חמישה. בגזילה לעומת זאת אין דין תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמישה. חז"ל ביארו את הטעם שדין הגנב חמור יותר, משום שגנב מראה שהוא ירא מבני האדם יותר מאשר את אלוהים, והרי זה זלזול בכבוד שמים, לעומת זאת גזלן אינו ירא כלל.

גזל הרבים

בתוספתא במסכת בבא קמא נאמר: "חמור גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילו, הגוזל את הרבים אין יכול לפייסן ולהחזיר להן גזילן".‏1 על פי התלמוד, גזלני הרבים, כגון רועים שרועים בשדות של אחרים או גובי מסים שנוטלים ממון יותר ממה שהיו צריכים, "תשובתן קשה", כיוון שאינם יודעים למי להחזיר, אך למרות זאת תיקנו חכמים שיחזירו למי שיודעים בוודאות שגזלו ממנו, ובשאר הכסף יעשו פעולות לטובת הציבור ("צרכי רבים") שייתכן וגם הנגזלים ייהנו מהן.‏ הלכה זאת נפסקה בשולחן ערוך בהלכות גזילה.‏4 במקום אחר נכתב בשולחן ערוך שסוחר שרימה את לקוחותיו במידות ובמשקלות אינו יכול לעשות "תשובה הגונה", הסביר זאת הרב יהושע פלק כץ (הסמ"ע), שאמנם בעשיית צרכי הרבים יש "קצת תשובה" ותיקון לחטאו, אך אין בה כדי תיקון שלם, כיוון שאינו יכול להשיב לבעלים את ממונם כראוי. לדבריו, במובן זה חמור מעשהו של אדם זה יותר משאר עבירות, "אפילו גדולות כעריות ועבודה זרה", כיון שהם חטאים שבין אדם למקום ויש להם תשובה ב"חרטה ובוידוי ובסיגופים". עם זאת, בספר ערוך השולחן הובאו דברי חיזוק ועידוד לאדם שבא לעשות תשובה על גזל הרבים: "כשיעשה צרכי רבים יסבב ה' שכל אחד מהנגזלים או מיורשיהם יהנה כפי ערך גזילתו ושימחלו לו, והבא להיטהר מסייעין אותו מן השמים".‏6 התלמוד מביא כדוגמה ל"צרכי הרבים" חפירת בורות מים לטובת הציבור, כיון שהם "דבר הצריך לכל" (רש"י) וקיים סיכוי שהנגזלים יהנו מהם. החפץ חיים בספרו "אהבת חסד" כותב בשם השל"ה שיכול לעשות צרכי רבים על ידי תרומה של ספרים לבית המדרש או לבית הכנסת. הרב משה פיינשטיין פוסק שיש לעשות זאת באופן שלא ייראה כאילו הוא נותן מתנה מיוזמתו ויגרום לכך שיכירו לו על כך טובה ויכבדו אותו, אלא ייתן בעילום שם וכדומה.‏

סוגי גזילה אחרים

ישנם גם סוגי גזילה אחרים, שאינם נחשבים כסוגים של "גזל" במשמעותו ההלכתית, כגון "גזל דעת" (אדם שמטעה את חברו בכוונה) או "גזל שינה" (אדם שמפריע לחברו לישון). "גזילות" אלו הן עבירות שבין אדם לחברו, למרות שאינן נכנסות להגדרה ההלכתית של "גזל".

בספר הזוהר, מופיע היתר "לגנוב" דברי תורה, וכנראה הכוונה היא שמותר להעתיק בכתב יד (אך לא בדפוס), טקסט תורני.

גזל במשפט הישראלי

פקודת הנזיקין הישראלית, שהיא פקודה שיצאה מאת המחוקק המנדטורי מכירה בעוולת הגזל, כחלק מן העוולות הנקראות "שליחת יד". בסעיף 52 לפקודה מוגדר "גזל":

גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא-כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת.

ייחודה של עוולת הגזל לעומת עוולות אחרות הוא בכך שבנוסף לכל הסעדים המוקנים לתובע, יכול הנפגע מגזל גם לדרוש לידו את השבת מיטלטליו שנגזלו.

חוק העונשין של מדינת ישראל אינו אוסר על ה"גזל", אלא על עבירת הגניבה, שיסודותיה דומים. בסעיף 383 לחוק נקבע כי:

אדם גונב דבר אם הוא –

(1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע;

(2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר.

הגונב, דינו מאסר שלוש שנים.

עוולת הגזל ועבירת הגניבה הם חיקוקים שמקורם ההיסטורי במשפט האנגלי, והקשר שלהם אל המושג ההלכתי, קלוש[1].

דיני מידות ומשקלות שבספרות חז"ל

עיון בדיני מידות ומשקלות שבספרות חז"ל[2] מגלה דרישות קפדניות, חלקן פרפקציוניסטיות. ייחודן של דרישות אלו מתבלט על רקע ההשוואה שבין דיני אונאה לבין דיני מידות ומשקלות (פרק א). הקפדנות שבהן מתבארת, חלקית, באמצעות דימויו של הסוחר – המודד והשוקל – לדיין (פרק ב): הסוחר, המודד במידה
ובמשורה – מחוייב שלא לעשות עוול במשפט. משקלו צריך שיהא במאזני צדק ובאבני צדק. עיון נוסף (בפרקים ג-ד) מלמד, שדימוי הדיין אינו אלא בבואה ארצית המשתקפת מתמונת המשפט השמימי. במרכז תמונה זו ניצבים מכשירי משפט של מעלה – מאזני הצדק וכלי המידה. המודד והשוקל נדרשים לשוות את משפט השמים לנגדם תמיד, בעת שימושם במכשירי משפט של מטה. עתה, עיוות המידה – מעבר למרמה ועוול –יש בו התרסה כלפי מעלה, כביכול כל המשקר במידה כאילו עובד עבודה זרה.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

כרמיאל כהן, ‏האם מותר לגנוב או לגזול ממון גויים?, דעת

 תוספתא, בבא קמא, י

 תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ד, עמוד ב'.

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שס"ו, סעיף ב'

משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ד', הלכה ג'.

 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רל"א, סעיף י"ט .

 יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, חושן משפט, סימן שס"ו, סעיף ג'. ראו גם: פלא יועץ,תשובה

 ניר אביב, גזל הרבים וגזלן שאינו יודע למי להשיב,  ישיבה.