‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא.

דמות האם באמנות הישראלית.

ביבליוגרפיה.

נספח. 

ראיון עם האוצרת הדרה שפלן-קצב. 

בעבר נפתחה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן תערוכת "הו – מאמא", שכותרתה המשנית – "ייצוג האם באמנות ישראלית עכשווית". התערוכה, שנאצרה על-ידי יהודית מצקל והדרה שפלן-קצב, שתי נשים אימהות, ארחה יצירות רבות מעשה ידי 52 יוצרות ויוצרים מתחומי היצירה החזותית בישראל, ומטרתה המוצהרת הייתה "לנסות ולאתר את קולה של האם כפי שהוא מתבטא באמנות המקומית העכשווית." הייתה זו מעבדה עתירת "תרביות". את ממצאיהן הרבים סכמו האוצרות באורח פרדוקסאלי במשפט: "אך להפתעתנו גילינו כי גם כאשר פרקטיקת הייצוג מעלה את הנושא, הוא נותר טמון עמוק בארון השיח התיאורטי." הפרדוקס אינו טמון רק בדיס-פרופורציה שבין הכמות הרבה של היצירות הישראליות-עכשוויות בנושא האם (כמוכח בתערוכה) לבין מסקנת ההדחקה הנ"ל, אלא גם בין המסקנה שבסימן השתיקה לבין הטיעון המייחס לפוסט-מודרנה כוח משחרר בתחום הדיון במושג האם: "רק הפוסט-פמיניזם מאפשר מחדש את מושג האימהות המגשימה עצמה, אך בראייה שונה מזו של המאה ה- 19. השיח הישן ראה את מושג האימהות כחובה לא מוטלת בספק ואילו השיח החדש רואה בו זכות יחידה במינה, אך ברת אלטרנטיבה." ה"זכות" החדשה יסודה במושגי שליטה וכוח, שקנו להם מעמד מוביל בשיח הפוסט-מודרני ואשר העשירו את מושג האם המולידה במונחי שליטה של האישה על גופה (אך גם על ילדיה).

אלא, שקשה מאד לזקק "מהות" מריבוי הפנים של ייצוגי האם באמנות הישראלית העכשווית, כפי שעליו מתערוכת "הו-מאמא". האוצרות ניסו לקטלג ריבוי זה בקטגוריות של "נקודת המבט של הילד" (על פי רוב, בעקבות מחלת האם או מותה), "נקודת מבטה של האם" (על פי רוב, בהתבסס על ניסיון אישי, נפשי וגופני, של הריון, לידה וגידול ילדים), "נקודת מבטו של האחר" (הפנטזיה המוקדמת או החתרנית על מושג האימהות כאחרוּת) ו"מבט רפלקסיבי-עיוני על ייצוג האם". ברם, האמת היא, שעיון בעבודות הרבות משבש ביותר את האבחונים הקטגוריים הללו ומותיר את הריבוי ברמת סירוב לכל פישוט, צמצום והאחדה (שמלבד ההפרדה האלמנטארית בין מבט אם ומבט בן/בת). כאילו פרק מעליו מושג האימהות כל מוסרות של הגדרה מכלילה, בדומה למושגים מטאפיזיים דוגמת "אלוהים", "הוויה", "זמן" וכיו"ב. וכאילו נידון המבע האמנותי בנושא האם ליחידיות ההבעה הפרטית של כל אמן ואמן.

בה בשעה, מה שהובהר מאד בתערוכה הנדונה הוא שבא הקץ לארכיטיפ הלאומי של דמות האם. לא עוד דמות אומה, לא עוד שרה, לא עוד רחל (וכאשר האמנית, וורד שמרון, כותבת בציור או על בד העוטף סלע – "אני רחל אמא שלך", סביר שהיא מתייחסת לרחל מודרנית שהיא האימא שלה). כי, בסוף המילניום, דמות האם הופרטה.[2]

דמות האם באמנות הישראלית

עוד בטרם הייתה אם ביולוגית, היא הייתה אם לאומית; ועוד בטרם הייתה "אמא אדמה", היא הייתה "אומה" ו"מולדת". אין עוד שפה כשפה העברית שידעה להטמיע, עוד מאז ימי קדם, אימהוּת ב"אומה" והולדה ב"מולדת". אך, הייתה זו התנועה הרומנטית והייתה זו הלאומיות, שהסתעפה ממנה, שפעפעה אל תוך האמנות הציונית מראשיתה את דמות האם הקולקטיבית השמימית, מין "בתולת ציון" שהפכה לאם טרנסצנדנטלית (בעלת זיקה נוצרית ברורה לאם הקדושה).

 דמות-אם אלגורית ומיתולוגית זו, ששורשים לה בתנ"ך, במדרש ובקבלה (אך הדיה המודרניים המערביים בדמויות נשיות לאומיות ניאו-רומיות נוסח "בריטניה", "קולומביה", "מרי-אן" וכו') ליוותה את הספרות היהודית והעברית, הדתית והחילונית, לדורותיה. אלא, שספרות ההשכלה במאה ה- היא שהרימה את כפפת הלאומיות ושחזרה את דמות האם הנדונה כפיגורה מטאפיזית המייצגת את השפה העברית המתחדשת ו/או את דמות הארץ שבניה עזבוה. ראו את דמותה ה"מדוניית" של "איילת השחר" ב"מגילת האש" של ח.נ.ביאליק, : יפיפייתו האהובה של עלם, שהיא גם דמות אם בעבור מאות בחורים ובחורות שהוגלו מארצם אל אי שומם. נדגיש את האדיפליות המאפיינת את יחסי איילת השחר והעלם הרך, "בנה", מעין יוקסטה בגלגול ציוני. זוהי אותה אדיפליות שתאפיין את המגעים האינטימיים של החלוץ עם "אמא אדמה", זו שגם תתבע את דמו.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

גדעון עפרת "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ' 25-11.

זיוה מייזליש-עמישי, "המדונה – נושא חתך", אקדמון, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל"ג.

Michael Berkowitz, Zionist Culture,Cambridge University Press