כבר בשם המחזה, "נשיקתאשת העכביש", נוכחות הדילמות המרכזיות של הדמויות: אשת
העכביש- האלמנה השחורה, מין עכביש הארסי ומסוכן. גודלה של הנקבה כפול מזה של הזכר. הקורים
של בני מין זה סבוכים ונמצאים לרוב תחת אבנים ובסבכי צמחים וניתן למצוא בתוכם שרידי חרקים .
29 . נשיקת אשת העכביש, ע"מ 79-71
19
לעיתים קרובות הנקבה צדה את הזכר לאחר שהיא מזדווגת איתו ומכאן מקור השם. הנשיקה- נשיקת
הבגידה של יהודה איש קריות. יהודה, שהיה אחד מ 12- תלמידיו של ישו, מואשם שבגד בישו ו"מכר"
אותו לידי השלטונות הרומאיים תמורת שלושים שקל כסף. יהודה השתתף בסעודה האחרונה שערך ישו
לשליחים בערב פסח, כשישו, שידע שיהודה בגד בו, מדרבן אותו להשתמש בכסף לקניית המצרכים.
לאחר הסעודה ניגש יהודה לישו ונישק אותו. בהמשך כשגילה שישו נידון למוות, התחרט, החזיר את
הכסף ותלה את עצמו. המונח "יהודה איש קריות" הפך שם נרדף לבגידה בעולם הנוצרי, ולאב הטיפוס
לבוגד בתרבות המערבית.
אם כן מיהי "אשת העכביש" או מי הוא הבוגד במחזה- מולינה או ולנטין )שמעניק למולינה את
התואר לקראת סוף המחזה(? זו השאלה שאיתה שאפנו שהקהל ייקח איתו הביתה: האם זהו מולינה? כי
הרי באופן אינסטינקטיבי ניתן לייחס את התואר למולינה שלוקח על עצמו את הזהות הנשית, טווה עלילות
צלולואיד ומייצר מניפולציות כדי לזכות באינפורמציה על פעילותו של ולנטין על מנת להסגירו לשלטונות
הכלא, או בהמשך, כשמולינה מתאהב בו- לזכות בליבו ואהבתו.
או שמא זהו ולנטין? שבשקט )כמו הפנתר(, אורב לטרפו )מולינה(. ברצונו להוציא מידע מהכלא על
גורלו- שוכב עם מולינה )כמו אשת העכביש( ונושק לו את נשיקת המוות )נשיקת הבגידה(, שמפילה את
מולינה ברשת כאשר הוא מסכים למסור מידע עבור אהובו, מה שמוביל למותו.
התפקידים מתחלפים בין שתי הדמויות במהלך העלילה בדינמיקה כזו: מולינה מתחיל את המחזה
כאשת העכביש המנסה ללכוד את ולנטין. בהמשך יחסי הכוחות מתהפכים. מולינה מנסה להימנע מחשיפה
של חייו של ולנטין שיגרמו לו לבגוד בו. מולינה הולך ומתאהב במושא הריגול שלו- בזכר. בסוף המחזה
אשת העכביש-מולינה לא רוצה לאכול את הזכר שלה, היא רוצה להציל אותו. מיהודה איש קריות
פוטנציאלי, מולינה לא מעניק לולנטין את נשיקת הבגידה, אלא שומר את הנשיקה לרגע ההיפוך.
ולנטין מתחיל את המחזה כזכר סטריאוטיפי- מאצ'ו גאוותן, זאב בודד, שוביניסט, לא מוכן להתחייב
לכלום- לא למילים ולא לאנשים, רק לאידיאולוגיה. הצורך של ולנטין לשרת את המטרה הולך ומתגבר,
והרצון שלו להוציא את המידע החיוני מהכלא החוצה גורם לו להפוך לזה שטווה את הקורים סביב
מולינה- לאשת העכבישיהודה איש קריות: מזיין ורק אחר כך מנשק. אם ולנטיןמולינה חוזה את בגידתו
של מולינהולנטין הרי שלולנטיןמולינה לא היה רצון חופשי. מה שאומר ששניהם לא יכלו להימנע
11
מבגידה. אם ולנטיןמולינה לא יכלו להימנע מהבגידה הם לא ראויים לעונש. השאלה הגדולה שלי הייתה
האם ניתן לצאת מהמודל ההרסני הזה? האם "ככה זה" ו"כאלה אנחנו, בני האדם"? או שאהבה מספיק
חזקה יכולה להוציא אותנו מהמסלול האובדני הזה? זאת הטרגדיה במחזה- אין דרך החוצה מהתבנית
הפוגענית. זה הכלא- אלה הסורגים, ההתנהגות האנושית של הרס עצמי ושל אלו שאנו אוהבים.
למערכת היחסים של מולינה וולנטין עם אימותיהם יש השלכות על מערכת היחסים הזוגית ועל
מערך הכוחות נשים-גברים במחזה. מולינה קשור מאוד לאימו, מודאג מאוד ממחלתה ומעוניין להשתחרר
מהכלא כדי שיוכל לטפל בה )ולכן הוא הסכים לרגל אחרי ולנטין(. אצל מולינה לא מוזכרת דמות האב.
מולינה מאמץ את תכונותיה האימהיותדאגניותטיפוליות של אימו כאשר הוא מטפל בולנטין. הרצון
להשתחרר מכבליהחבל הטבור של אימו מגיע לקראת הסוף, כשהוא מאוהב ומרגיש נוח עם ולנטין. הוא
מגיע למסקנה שאימו כבר חייתה את חייה ועכשיו תורו. זה עוזר לו לעשות את השינוי ולהתגייס לעזרתו
של ולנטין. זהו תהליך של התבגרות. מולינה מתייחס לאמו כאידיאל, הוא רוצה להיות אישה כמו אמא
שלו. הוא רוצה להיות אישה כזאת בשביל ולנטין.
ולנטין מגדיר את אימו כאישה קשה, שאף פעם לא סבלה את הדעות הפוליטיות
כבר בשם המחזה, "נשיקת אשת העכביש", נוכחות הדילמות המרכזיות של הדמויות: אשת
העכביש- האלמנה השחורה, מין עכביש הארסי ומסוכן. גודלה של הנקבה כפול מזה של הזכר. הקורים
של בני מין זה סבוכים ונמצאים לרוב תחת אבנים ובסבכי צמחים וניתן למצוא בתוכם שרידי חרקים .
לעיתים קרובות הנקבה צדה את הזכר לאחר שהיא מזדווגת איתו ומכאן מקור השם. הנשיקה- נשיקת
הבגידה של יהודה איש קריות. יהודה, שהיה אחד מ 12- תלמידיו של ישו, מואשם שבגד בישו ו"מכר"
אותו לידי השלטונות הרומאיים תמורת שלושים שקל כסף. יהודה השתתף בסעודה האחרונה שערך ישו
לשליחים בערב פסח, כשישו, שידע שיהודה בגד בו, מדרבן אותו להשתמש בכסף לקניית המצרכים.
לאחר הסעודה ניגש יהודה לישו ונישק אותו. בהמשך כשגילה שישו נידון למוות, התחרט, החזיר את
הכסף ותלה את עצמו. המונח "יהודה איש קריות" הפך שם נרדף לבגידה בעולם הנוצרי, ולאב הטיפוס
לבוגד בתרבות המערבית.
אם כן מיהי "אשת העכביש" או מי הוא הבוגד במחזה- מולינה או ולנטין )שמעניק למולינה את
התואר לקראת סוף המחזה(? זו השאלה שאיתה שאפנו שהקהל ייקח איתו הביתה: האם זהו מולינה? כי
הרי באופן אינסטינקטיבי ניתן לייחס את התואר למולינה שלוקח על עצמו את הזהות הנשית, טווה עלילות
צלולואיד ומייצר מניפולציות כדי לזכות באינפורמציה על פעילותו של ולנטין על מנת להסגירו לשלטונות
הכלא, או בהמשך, כשמולינה מתאהב בו- לזכות בליבו ואהבתו.
או שמא זהו ולנטין? שבשקט )כמו הפנתר(, אורב לטרפו )מולינה(. ברצונו להוציא מידע מהכלא על
גורלו- שוכב עם מולינה )כמו אשת העכביש( ונושק לו את נשיקת המוות )נשיקת הבגידה(, שמפילה את
מולינה ברשת כאשר הוא מסכים למסור מידע עבור אהובו, מה שמוביל למותו.
התפקידים מתחלפים בין שתי הדמויות במהלך העלילה בדינמיקה כזו: מולינה מתחיל את המחזה
כאשת העכביש המנסה ללכוד את ולנטין. בהמשך יחסי הכוחות מתהפכים. מולינה מנסה להימנע מחשיפה
של חייו של ולנטין שיגרמו לו לבגוד בו. מולינה הולך ומתאהב במושא הריגול שלו- בזכר. בסוף המחזה
אשת העכביש-מולינה לא רוצה לאכול את הזכר שלה, היא רוצה להציל אותו. מיהודה איש קריות
פוטנציאלי, מולינה לא מעניק לולנטין את נשיקת הבגידה, אלא שומר את הנשיקה לרגע ההיפוך.
ולנטין מתחיל את המחזה כזכר סטריאוטיפי- מאצ'ו גאוותן, זאב בודד, שוביניסט, לא מוכן להתחייב
לכלום- לא למילים ולא לאנשים, רק לאידיאולוגיה. הצורך של ולנטין לשרת את המטרה הולך ומתגבר,
והרצון שלו להוציא את המידע החיוני מהכלא החוצה גורם לו להפוך לזה שטווה את הקורים סביב
מולינה- לאשת העכבישיהודה איש קריות: מזיין ורק אחר כך מנשק. אם ולנטיןמולינה חוזה את בגידתו
של מולינהולנטין הרי שלולנטיןמולינה לא היה רצון חופשי. מה שאומר ששניהם לא יכלו להימנע
מבגידה. אם ולנטיןמולינה לא יכלו להימנע מהבגידה הם לא ראויים לעונש. השאלה הגדולה שלי הייתה
האם ניתן לצאת מהמודל ההרסני הזה? האם "ככה זה" ו"כאלה אנחנו, בני האדם"? או שאהבה מספיק
חזקה יכולה להוציא אותנו מהמסלול האובדני הזה? זאת הטרגדיה במחזה- אין דרך החוצה מהתבנית
הפוגענית. זה הכלא- אלה הסורגים, ההתנהגות האנושית של הרס עצמי ושל אלו שאנו אוהבים.
למערכת היחסים של מולינה וולנטין עם אימותיהם יש השלכות על מערכת היחסים הזוגית ועל
מערך הכוחות נשים-גברים במחזה. מולינה קשור מאוד לאימו, מודאג מאוד ממחלתה ומעוניין להשתחרר
מהכלא כדי שיוכל לטפל בה )ולכן הוא הסכים לרגל אחרי ולנטין(. אצל מולינה לא מוזכרת דמות האב.
מולינה מאמץ את תכונותיה האימהיותדאגניותטיפוליות של אימו כאשר הוא מטפל בולנטין. הרצון
להשתחרר מכבליהחבל הטבור של אימו מגיע לקראת הסוף, כשהוא מאוהב ומרגיש נוח עם ולנטין. הוא
מגיע למסקנה שאימו כבר חייתה את חייה ועכשיו תורו. זה עוזר לו לעשות את השינוי ולהתגייס לעזרתו
של ולנטין. זהו תהליך של התבגרות. מולינה מתייחס לאמו כאידיאל, הוא רוצה להיות אישה כמו אמא
שלו. הוא רוצה להיות אישה כזאת בשביל ולנטין.
ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)
פויג, מנואל, "'קולנוע ומיניות' - ראיון שנערך עם הקרנת הבכורה של הסרט", תוכניית הצגת
"נשיקת אשת-העכביש", תל אביב: תיאטרון הבימה
רפ, אורי, עולמו של המישחק: פרקים במדעי ההתנהגות, תל אביב: משרד הביטחון
שקולניקוב, חנה, "כל הבמה עולם: תיאטרון ומציאות אצל שקספיר", במה
Beus, Yifen, "Self-reflexivity in the play within a play and its cross-genre
manifestation" , The play within the play, Gerhard Fischer and Bernard
Gernier ed., Amsterdam, New York: Rodopi.
Fischer, Gerhard, and Bernard Gernier, "Introduction", The play within the
play, Gerhard Fischer and Bernard Gernier ed., Amsterdam, New York