‏290.00 ₪

שאלת המחקר:

כיצד באה לידי ביטוי גרפיטי ואמנות רחוב כתופעה תקשורתית חברתית של פנאי?

 תוכן עניינים

הקדמה

דיון תיאורטי  

אמנות רחוב

גרפיטי – תרבות פופולרית או תרבות גבוהה?

הקדמה

שאלת המחקר

דיון תיאורטי

גרפיטי – תרבות פופולרית או תרבות גבוהה?

אומן הגרפיטי המסתורי בנקסי

הכרה ממסדית ומכירת עבודותיו

ילדה עם בלון", גרפיטי שנמכר ב 2018 ביותר ממיליון ליש"ט ומיד נגרס לעיני המשתתפים במכירה הפומבית

סכום ומסקנות

ביבליוגרפיה

בהרצאה שכותרתה "ממחאה לאסתטיקה" שנשא ד"ר יוחאי רוזן, מהמחלקה לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה, במסגרת יום עיון בנושא "אמנות רחוב כאמירה", הוא אמר כי כאשר שואלים אותו מה דעתו על העניין (של גרפיטי), הוא צריך לענות תשובה כמו "מהי ההגדרה של אמנות?" לדעתו, "אין הגדרה לאמנות. אנחנו עוסקים בדיסציפלינה אקדמית שאין לה הגדרה, ואין הגדרה לגרפיטי". גרפיטי הינה אחת מאותן צורות תרבותיות שמאפיינות את התרבות בת זמננו, אחת מאותן צורות שמפרות סדרים תרבותיים מוכרים ומסרבת להיות מקוטלגת לתוך קטגוריות מוכרות. בעשורים האחרונים חל שינוי במעמדה של אמנות זו ועבודות גרפיטי רבות נודדות מהרחוב האפור אל הגלריות ואל קירות המוזיאון הלבנים.

בעבודה זו אתייחס למספר מאפיינים של אמנות זו במטרה לענות על השאלות האם מעבר זה הביא לשינוי בהגדרתה של צורת אמנות זו, האם הגרפיטי תומכת בחלוקה דיכוטומית בין תרבות פופולרית לתרבות גבוהה, ובאיזו מסגרת יכול טקסט הגרפיטי להביע את עצמו טוב יותר, במסגרת אמנות פופולרית או אמנות גבוהה?

לעבודה שלושה פרקים עיקריים: בפרק הראשון שיוקדש לדיון תיאורטי, אציג בקצרה את טענותיו של דוויט מקדונלד (Macdonald) נגד התרבות הפופולרית, את מאמרו של ריצ'רד שוסטרמן (Shusterman), המתווכח עם טענות אלה ואת מאמרו של פייר בורדייה (בורדייה) "המטמורפוזה של הטעם". בפרק השני של העבודה אנתח את תופעת הגרפיטי תוך התבססות על התובנות וההיבטים התיאורטיים שיוצגו בפרק הראשון ואתייחס למאמרים של חוקרים נוספים המספקים לדעתי, נקודות מבט נוספות על התופעה הנבדקת. הפרק האחרון יוקדש לסיכום ומסקנות העולות מהניתוח.

מבחינה היסטורית, מקורה של המילה "גרפיטי" ביוונית,  ופרושה כתיבה, או כתיבה על קירות. במובן המודרני, גרפיטי כנראה מתחיל בתקופה הרומית. התופעה שנצפית במקומות ציבוריים בכל רחבי העולם, הייתה בראשית דרכה פעילות של השתייכות לקולקטיב בקרב תנועות פוליטיות ובקרב כנופיות רחוב, ועם הזמן התפתחה למדיום של ביטוי אישי ואמנותי.  בעבר לא הכריזה אמנות הגרפיטי על עצמה כתנועה אמנותית ואמני הגרפיטי לא שאפו לקריירה של אמני גלריות. בשנים האחרונות, לעומת זאת, נוצרה במה אדירה לנושא של אמנות הרחוב ותיעודה. הגרפיטי, שתמיד היה צורת ביטוי של אנשי שוליים, שצויר בלילות בחטף ובטכניקות מיוחדות, זוכה לחיבוקו של הממסד האמנותי וללגיטימציה: עבודות גרפיטי מוצגות במוזיאונים מן השורה והן נעשו אופנתיות בקרב גלריות המחשיבות עצמן כאוונגרד ואמנים אחרים התחילו לעסוק בנושא ולתעד את זה כתופעה חברתית, פוליטית ואסתטית. בערך מ-1990, אומר ד"ר יוחאי רוזן, אפשר למצוא קטלוגים ונכתבו עבודות מחקר אקדמיות רציניות על הנושא.  כמעט בכל שבוע ובכל עיתון אפשר למצוא כותרת על תערוכה של אמנות הגרפיטי. כך למשל: מדווח על תערוכת הגרפיטי שהציג המוזיאון לאמנות עכשווית (MOCA) בלוס אנג'לס, תערוכה העוקבת אחרי התפתחות הגרפיטי משנות ה-70 ועד לתנועה הבינלאומית שהיא הפכה היום, תערוכה שהייתה להצלחה גדולה.[1]

תחת הכותרת "גרפיטי ממוסגר: אמנות הרחוב מגיעה למוזיאון תל אביב". מדווח אלעד בן לול, בעכבר העיר און ליין  על פתיחת תערוכה בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו של מוזיאון תל אביב. תערוכה חדשה העוסקת באמנות רחוב ומביאה אותה אל כותלי המוזיאון. בכתבה מדווח גם על  התערוכה במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס, תערוכה שזכתה להיות הפופולרית ביותר בתולדות המוזיאון עם מעל 200 אלף מבקרים. אותה תערוכה בוטלה, כפי שמדווח, במוזיאון ברוקלין עקב מחלוקות בדבר הממסדיות של ואנדליזם (ולא מחלוקות באשר לטיבה של התופעה או מחלוקות באשר לסוגיה האם זו אמנות או לא).

במדור הפנאי של "כלכליסט", תחת הכותרת "לאלף את הגרפיטי", כותבת נטע שמעוני כי "כלכליסט" בודק אם המעבר מהמחתרת למיינסטרים טוב ליצירת הגרפיטי, ומדווחת על תערוכות גרפיטי ואירועי אמנות רחוב שונים.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)