‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באים לידי ביטוי בתי-הדין הרבניים?

תוכן עניינים

א. מבוא. ב. מירוץ הסמכויות: פרס לבן הזוג התכססן? ג. כפיית בית-הדין לפעול לפי חוק חילוני, או צמצום סמכותו? ד. תחולת החוק החילוני כבתי-הדין הדתיים. ה. דיני השיתוף: דפוס הכרחי לעקרון שוויון האישה? ו. ההלכה: סיגול לחוק החילוני, או התמודדות עם בעיותיה הפנימיות?

הלכת בבלי1 המחייבת את בתי-הדין הרבניים לפסוק לפי דין חילוני, יצרה פולמוס חריף בשאלה העקרונית של מעמד בתי-הדין הרבניים במשפט הישראלי. הבעיה הקונקרטית שהולידה פולמוס עקרוני זה צמחה מניסיונו של אדם לנצל את בית-הדין הרבני, כדי לשלול מאישתו את זכויותיה ברכוש הנחשב משותף לפי משפט המדינה. בית-הדין שסירב להחיל את הפסיקה האזרחית בנושא זה, מצא עצמו עומד בפני החלטה של בית-המשפט הגבוה לצדק, המצווה עליו לפעול לפי הדין החילוני. החלטה זו עוררה סערת-רוחות קשה בקרב הדיינים, אשר הודיעו מצדם שהם ממאנים לפעול בניגוד למה שהדין הדתי מחייב אותם.

הרושם המתקבל הוא של עימות חריף, חזיתי, בין הרשות הדתית לבין הרשות האזרחית. ברשימה זו אבקש להראות שעימות זה הוא, במובן מסוים, מדומה ומלאכותי. ברוח הבדיחה היהודית הידועה, אפשר לומר שבית-המשפט הכניס לחצרו של בית-הדין עז בעלת ממדי גוף לא קטנים, המגבירה את תחושת הצפיפות והלחץ. אך עם הוצאתה הצפויה בקרוב, יחושו הדיינים תחושת הקלה כביכול, כי בעצם ימשיך להיות צפוף שם, לציבור המתדיינים בבית-הדין, פחות או יותר כפי שהיה קודם לכן. בלשון פחות מבודחת, הכוונה היא לכך שרק לכאורה נראה שבית-המשפט עומד לאלץ את בית-הדין לפעול לפי תכתיב חילוני. אך למעשה אין להניח שבית-המשפט ינקוט צעדים של ממש

כדי לכפות על בית-הדין ציות לקביעה העקרונית הכופפת אותו להלכה האזרחית בנושא זה.

נראה לי שפסק-הדין הוא מהלך מחוכם ומחושב מראש, שנועד להוביל, בסופו של תהליך, לצמצום סמכותו של בית-הדין. צמצום זה יתבטא בכך שמעתה ענייני ממון ינשרו מן השיפוט הרבני, ולא יורשו להיות כרוכים בהליכי הגירושין. מבחינה זו פסק-דין בבלי רק מאיץ תהליך כללי ומתמשך, שהחל זמן רב קודם לכן, של חיזוק המערכת האזרחית של דיני המשפחה, המורכבת מנורמות חילוניות המחליפות את הדין הדתי, והזוכות לעמידות המחסנת אותן מפני פגיעה אפשרית על-ידי בית-הדין הדתי.2 לכאורה, הכול עתידים לצאת מרוצים: הרבנים - על שנפטרו מן החובה לפעול בניגוד למה שהם רואים כדין תורה, והשופטים האזרחיים - היכולים מעתה לחגוג את ניצחונו של הדין האזרחי המבטא בעיניהם את שוויון בני הזוג, על הדין הדתי הנראה בעיניהם כמפלה לרעה את האישה.

אך מתחת למה שנראה, במבט ראשון, כעימות קשה בין דת למדינה, מסתתרת בעיה חמורה וכואבת מבחינתה של ההלכה הדתית עצמה: בית-הדין הרבני, המתיימר להגן על האוטונומיה שלו מפני התערבות מבחוץ של הרשות החילונית, מחפה בעצם על כישלונו הדתי להתמודד עם המציאות החברתית והתרבותית בישראל. בית-דין המזניח את חובתו הדתית לדלות ממקורות ההלכה כללים שכוחם יפה לעשות צדק בין בני זוג, מחזק את התחושה שאין, בעצם, אפשרות של ממש להחיל את ההלכה המסורתית והמגובשת על מציאותנו, ובזה הוא, שלא ביודעין, מחזק את הנחישות החילונית להפקיע מן הדין הדתי את תוקפו המחייב לגבי כלל הציבור. אך במהלך ההתדיינות על המשמעות הציבורית, החוקתית והדתית, של פסיקת בית-המשפט בעניין בבלי, נבלע, לעתים, הצורך בבחינת השאלה המורכבת של דיני המשפחה: האם אמנם דיני השיתוף, כפי שהתגבשו בפסיקה, משמשים כדגם הרצוי לאיזון צודק ביחסי הממון של בני זוג המתגרשים זה מזה. לכאורה שאלה זו היא שאלה כללית ועקרונית שאיננה קשורה דווקא לפרשה שלפנינו. בכל זאת, נראה שהמתודה שבה בחר בית-המשפט כדי לבסס את מסקנתו הכופה כביכול על בית-הדין הדתי את ההלכות החילוניות, יוצרת קושי מהותי לגבי דיני השיתוף עצמם: היא יוצקת דינים אלה בדפוס משפטי נוקשה המכביד לא רק על בית-הדין להשתחרר מהם, אלא גם על בית-המשפט להפעיל שיקול-דעת ראוי בעיצובם.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל, כרך א

פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל, כרך ב