‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי נטילה שלטונית?

תוכן העניניים

מבוא: מהי הפקעה ונטילה שלטונית          

שיקולים חלוקתיים בדיני הנטילה              

פסיקה - פרשת הורוביץ  

בין פיצויים לבין היקף ההגנה        

ישום הגישה הריאליסטית בפסיקה            

דיני הנטילה השטונית לש קרקע: טובת הכלל מול טובת הפרט          

הבעלות הציבורית במקרקעין       

זכות הקניית המדינה בהפקעת שטחים בבעלות הפרטית- ציבורית   

משפט משווה     

גרמניה:              

דרום אפריקה:  

ההגנה החוקתית על בעלות מקרקעין         

בין חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו לבין גישות חדשות        

ההסדר הפוזיטיבי            

המצב המשפטי קודם לחקיקת חוקי היסוד             

המצב המשפטי לאחר חקיקת חוקי היסוד

דיני ההפקעה בעידן החוקתי דהיום            

גישות שונות להפקעת מקרקעין- מנקודת מבט ריאליסטית

דנג"ץ נוסבייה    

סיכומים ומסקנות           

ביבליוגרפיה       

הלכת פרי הארץ שינתה את מצב הדין מן הקצה אל הקצה בקובעה מפורשות כי נקודת המוצא הוא תשלום פיצויים לבעל זכות במקרקעין שנפגעו על-ידי תכנית[6], וכי יש את עקרון הזיקה המתמשך לבעלי מקרקעין שנפגעו. יחד עם זאת, קביעה לא פחות חשובה, נקבע כי יש לשקול שיקולים נוספים בהפקעת מקרקעין ובפרט שיקולי יעילות ושיקולים חלוקתיים.

אם כך, מהם השיקולים שעל בית-המשפט להביא בחשבון בקובעו את הדרך הראויה לחלוקת הנטל של הפרויקט או הפעילות שזכות הפרט בקניינו נפגעת בגינם?

בית המשפט העליון טרם נתן את דעתו בהרחבה על סוגיה מרכזית זו, ובכל זאת ייתכן כי ניתן להצביע על כיוון מסוים בתשובתו הצפויה לה. בעניין פרי הארץ, תחת הכותרת צדק חלוקתי, התייחס בית המשפט לשיקול לפיו "אין זה מן הראוי שאותם בעלים,שהתכנית פוגעת בהם, לא יקבלו פיצוי בגין הרעת מצבם " והוסיף כי באמצעות הפיצויים, נושא ציבור משלמי המיסים בהשפעתה השלילית של התכנית על מקרקעין מסוימים, במקום שישאו בנזק זה אך ורק אותם בעלים. ניתן להבחין בגישת צדק חלוקתי הבאה לפזר את האחריות על כלל הציבור שנהנה מההפקעה.גישה זו גם מצביעה על שימור הסטאטוס- קוו הכלכלי עובר לנטילה השלטונית נשוא הדיון כשיקול החלוקתי המכריע, למעשה, היחיד. מכאן שכל מצב בו נפגע הנטילה השלטונית נושא בחלק בלתי פרופורציונאלי מעלות התוכניות השלטוניות מצדיק מנקודת המבט-החלוקתי, למצער, מתן פיצוי. מנגד, על פי עמדה זו, רק נטילה שלטונית המנביעה נזק המפוזר באורח שווה פחות או יותר בין קבוצת הנהנים הפוטנציאליים מהפרויקט בגינו החליטה הרשות לפגוע במקרקעין פרטיים אינה חייבת בפיצוי, למשל הצעה שהועלתה לאחרונה ע"י דפנה לוינסון-זמיר- המכונה

"עקרון השוויון במימון"- ניתן לשתף בעלי מקרקעין במימון שרותי ציבור (קרי, ליטול ללא תמורה או בתמורה מופחתת, אם ורק אם מדובר בצורכי ציבור הנדרשים באופן שכיח באזור שמדובר בו והנטל מתחלק באופן יחסי לצריכה של אותם שימושים על-ידי בעל המקרקעין. [7]

[8] ניתן להבחין בגישה ריאליסטית מובהקת.

הסברה כי בית-המשפט יטה לאמץ גישה דווקנית זו נראית, על פני הדברים, כמתחזקת לנוכח מעמדה החוקתי החדש של זכות הקניין. סעיף 3 לחוק היסוד קובע כי: "אין פוגעים בקנינו של אדם" אלא אם. ..נעשה בהתאם לקבוע בסעיף 8 לחוק "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש".[9]

קביעה זאת מהווה עוגן לחיזוק ההגנה על הקניין הפרטי מפני נטילות שלטוניות של מקרקעין פרטיים. ישנם מלומדים רבים, משפטנים ושופטים שמצביעים על מצמום פגיעות אפשרויות בזכות הקניין. לדוגמא פסק הדין בעניין ברעלי [10]

דעתו של חנוך דגן שונה [11], הוא סבור כי ראוי להיזהר מפני אימוץ מהיר מדי של גישת הפיצוי הדווקני, וכי בצד השיקול החשוב של חלוקת נטל פרופורציונאלית, מן הראוי ליתן מקום גם לשיקולים חברתיים נוספים, המתירים בנסיבות מתאימות,חריגה מן הסטאטוס - קוו הכלכלי. האפשרות להיזקק בהקשר הנידון גם לשיקולים של אחריות קהילתית ושל צמצום או אי הרחבת הפער בין חלשים לחזקים.

שיקולי יעילות וחלוקה בנטילת מקרקעין מנקודת מבט נגדית-

מצד אחד חוקק המחוקק את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וקבע את ההגנה על זכות קניין בסעיף 3, כהגנה במעלה של הגנה חוקתית. מהצד האחר חוקק את סעיף 10 "שמירת הדינים" ושימר פורמאלית את הזכות בפני פגיעה שלטונית ללא תמורה בזכות הקניין. 

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פרסומי למ"ס, לפ"מ, ירושלים (2020)

שמואל רויטל, איל מאמו דיני תכנון ובנייה, הוצאת סדן, מעודכן ספט' 2017

אמנון רובינשטיין ליברליזם ורב-תרבותיות בישראל, הוצאת דביר, 2017

מ' דוכן דיני קרקעות במדינת ישראל (מהדורה חדשה)

ח' דגן "שיקולים חלוקתיים בדיני נטילה שלטונית של מקרקעין" עיוני משפט כ"א, ( 3) עמ' 491-524