‏290.00 ₪

הכרה בערך השוויון שבין המינים כערך יסוד במדינת ישראל ניתן למצוא במגילת העצמאות^[1].

ואולם, היות הצהרת העצמאות חסרת מעמד משפטי פורמאלי מבין חוקי המדינה אלא בעלת מעמד דקלרטיבי גרידא, עלה צורך בקיומה של חקיקה ראשית מפורשת על מנת  להביא את עקרון השוויון בין המינים מן הדקלרציה אל הפועל.  כך נחקק חוק שיווי זכויות האישה, תשי"א – 1951^[2] אשר קובע כי "דין אחד חל על גבר ועל אישה לגבי כל פעולה משפטית" (למעט תחום דיני אישות) וכי אין לנהוג לפי הוראות חוק המפלות נשים באשר הן נשים[3].

במרוצת השנים נחקקו מספר חוקים נוספים העוסקים במישרין ובעקיפין באפליית נשים, בעיקר בתחום דיני עבודה, הבאים להסדיר לבסס את עקרון השוויון למען נשים בישראל[4].

שוויון הזדמנויות בקבלה לעבודה - חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח - 1988^[5] - קובע כי על המעביד חל איסור לסרב לקבל לעבודה אישה רק בשל עובדת היותה אישה, בשל מעמדה האישי, בשל נטייתה המינית או בשל היותה הורה (אם), זולת אם אופיו המיוחד של התפקיד מחייב זאת. כן מוסיף וקובע כי אין להפלות לרעה בתנאי העבודה, בקידום, בהכשרה, בפיטורין ובתשלומי פרישה. החוק קבע סנקציה נזיקית לפיצויים כנגד מעביד המפלה וכן סנקציה פלילית (על ידי משרד העבודה והרווחה) כנגדו.

[1] מגילת העצמאות 1948 סימן 2: "... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין..".

[2] ס"ח 82, תשי"א, עמ' 248.

[3] יזרעאלי, ד. ואחרות. 1999. "מבוא" בתוך מין מיגדר פוליטיקה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 9-18..

[4] רות גביזון "הזכות לפרטיות ולכבוד" קובץ מאמרים לזכרו של השופט חמן שלח (הוצאת נבו, 1988).

[5] ס"ח תשמ"א, מס' 1026, עמ' 285.