‏290.00 ₪

(Cohen, 2015)

בנוסף, איגוד הרבנים החל לקיים את ועידתו השנתית אחת למספר שנים בישראל, כל תלמיד ביהמ"ד לרבנים חויב לשהות את שנת לימודיו הראשונה בירושלים, וב- 1976 אף החליט "איגוד הקהילות הרפורמיות בצפון אמריקה" לעודד את העלייה כמעשה של הגשמה יהודית. בשנת היובל לעצמאותה של מדינת ישראל )1998 )פרסמה התנועה הרפורמית מצע מיוחד המדגיש את זהותה הציונית של התנועה ואת מחויבותה למדינת ישראל בצד טיפוח החיים היהודיים ברחבי העולם )מצע מיאמי(. בארבעת העשורים האחרונים ממשיכה היהדות הרפורמית לעמוד בקדמת החזית של יהדות צפון אמריקה. מחקרים וסקרים מלמדים כי התנועה הרפורמית היא הזרם הדתי המאורגן הגדול ביותר בצפון אמריקה )40 %מכלל היהודים המשתייכים לבתי כנסת(. על פי מחקרים אלו, חלק ניכר מן היהודים שאינם משתייכים לבית כנסת רואים ביהדות הרפורמית את הזרם הדתי עמו הם מזדהים ביותר. 

האמנציפציה ומתן זכויות האזרח ליהודים במערב אירופה, עוררה אצל היהודים שתי מגמות חדשות אל מול הבדלנות הישנה: ההתבוללות והלאומיות. בארצות-הברית, התנועה הרפורמית נתנה פירוש מחודש לרעיון העם הנבחר, שהלם את הפלורליזם האמריקני. היהודים נבחרו לא לשכון לבדד ובנפרד, אלא "לפעול לשיפור האנושות".

(Wertheimer, Cohen, 2015(

מבחינה זו, ענן של חשד רבץ על הציונות בעיני היהודים האמריקנים, לא רק בגלל החשש מהאשמה בנאמנות כפולה אלא גם מפני שהתמקדות בלעדית במצוקותיהם של יהודים ובהבטחת עתידם סתרה את האתוס של האוניברסליזם הליברלי. הקהילה היהודית באמריקה, ומנהיגותה עוד יותר ממנה, הגיעו אל הציונות מאוחר – וגם לאחר מכן נותרה הציונות בסימן שאלה גדול בקרב האליטות של היהודים יוצאי גרמניה, שעד מלחמת העולם השנייה ובמידת מה גם אחריה הנהיגו את רוב הארגונים היהודיים הגדולים. למעשה "ישראל נשארה בשולי היהדות האמריקנית בשנות החמישים ואף במעבה שנות השישים". בעשורים ההם, "למרות מוראות מלחמות העולם והשואה", יהודי אמריקה היו עסוקים "במעבר מהערים אל הפרברים, … במימוש החלום שלהם. החלום האחר, בדבר שיבת היהודים לארץ ישראל, מעולם לא היה חלומם".

(Evan Kaplan, 2013)

אך מציאות זו החלה להשתנות. בשנות השישים השואה כבר נעשתה "סמל מכונן ומקור זהות", ואחרי סף-החורבן והניצחון האדיר במלחמת ששת הימים, גם ישראל "נעשתה בהדרגה לאחד ממוקדי הזהות היהודית" האמריקנית. שני עניינים אלה אף התמזגו: "לקראת אמצע שנות השבעים, כבר היה כמעט בלתי אפשרי לחשוב על ישראל בלי להיזכר בשואה, ולהפך". יש להוסיף כאן עוד התפתחות בת-התקופה שהרוב מחמיץ את חשיבותה בהתפתחות הסולידריות הקהילתית והרוח הציונית: המאבק למען יהודי ברית המועצות. לזמן מה בשנות השבעים, ובמיוחד בנות השמונים, התלכדו סביב מאבק זה כמעט כל חלקי הקהילה היהודית-אמריקנית המאורגנת.

החוקר ברנט משער שהתפתחויות ישנו את תפיסותיהם שליהודי אמריקה. אך לא כך קורה: לא עליית דאעש, לא אינתיפאדת הסכינאות בישראל, לא איום האנטישמיות בלב אירופה הדמוקרטית והליברלית, אפילו לא גל האנטישמיות הגואה בקמפוסי האוניברסיטאות בארצות-הברית, שיהודים אמריקנים רבים כל כך מפקידים בהם את ילדיהם – אף לא אחת מההתפתחויות הללו השפיעה על האופן שרוב יהודי אמריקה שופטים בו כיום את ישראל בפרט ואת מצב העם היהודי בכלל.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

אבינועם רוזנק (עורך), היהדות הרפורמית: הגות, תרבות וחברה, הוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, תל אביב 2014.

גל, אלון, "היחסים בין ישראל ליהדות ארצות-הברית - הפרספקיטיבה הישראלית". עיונים בתקומת ישראל 8

 יהוידע עמיר, קול דממה דקה - מחשבות אמונה וביקורת ידיעות אחרונות, 2009.

מאיר אזרי, חושבים יהדות מתקדמת - מסע להכרת היהדות הרפורמית, הוצאת בבל, 2005.

Steven M. Cohen, As Reform Jews Gather, Some Good News in the Numbers, Jewish Daily Forward, 5 November 2015  .

Jack Wertheimer, Steven M. Cohen, The Pew Survey Reanalyzed: More Bad News, but a Glimmer of Hope, Mosaic Magazine