‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי אמנות טקסט לאור ניתוח יצירות?

תוכן עניינים

דוד טרטקובר / שלום עכשיו

רמי מאירי/ "קריעת ים סוף"

עבודה זו תנתח שלושה אמנים ישראלים שעושים שימוש בטקסט באופן קבוע בעבודתיהם.  ינותח העיסוק של אותם אמנים בטקסט והעיסוק בטקסט באמנות שנעשית בישראל שהיא מדינה מורכבת.

רמי מאירי הוא אמן ישראלי, מראשוני ציירי הקיר בישראל, הידוע בציורי הקיר הענקיים שצייר על קירות בערי ישראל.

את ציורי הקיר של מאירי ניתן למצוא על קירות בתי ספר, מפעלי תעשייה, מבנים ציבוריים ובמקומות בילוי ברחבי הארץ. לדברי מאירי, הוא נמנע מעבודות בבתים פרטיים, ומעדיף שעבודותיו יהיו חשופות לקהל הרחב.

במהלך השנים צייר מאירי ציורי קיר גם במקומות נוספים בעולם, ובהם בגרמניה, בבייג'ינג, בפורט לודרדייל שבפלורידה, ובבואנוס איירס. בחלק מהאתרים צוירו הציורים מטעם מדינת ישראל שבחרה בציורי הקיר של האמן כמייצגי פן ייחודי של התרבות הישראלית.

מאירי נחשב היום לאחד מפורצי הדרך בתחום אמנות הרחוב והגרפיטי. במידה רבה סלל הוא את דרכם של אמני הרחוב הצעירים ממנו כגון Know hope, עדי סנד, Dede ואחרים. אולם, במקרה של מאירי מתקבלים האישורים לציורים מהעירייה, בניגוד לציירי גרפיטי רבים אחרים הפועלים ללא אישור.

האמן דוד טַרטָקוֹבֶר

דוד טַרטָקוֹבֶר הוא מעצב גרפי, אמן, אוצר ואספן של פריטי נוסטלגיה משנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מרצה בכיר לעיצוב באקדמיה לאמנות בצלאל. חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת תשס"ב (2002).

טרטקובר עוסק בראש ובראשונה בעבודת עיצוב עבור לקוחות שונים ומעצב כרזות, לוגוים (סמלילים), אריזות למוצרים, עטיפות ספרים ותקליטים ועוד. במסגרת הנימוקים לפרס ישראל שהוענק לו נאמר שהוא השפיע בעבודתו על תרבות העיצוב הישראלית[1]. בשנת 1978 עיצב את כרזת יום העצמאות "שלום" לשנת ה-30 לעצמאות ישראל אשר נחשבת למופת של עיצוב גרפי. כמו כן עיצב את לוגו "שלום עכשיו" שנחשב לסטיקר הפוליטי הראשון בישראל ולדוגמה לשימוש בטיפוגרפיה (עיצוב באותיות) ליצירת סמל. (ר' בנספח)

לוגו שלום עכשיו, 1978

חציו סריפי, חציו סנס סריפי; חציו שחור דפוס, חציו אדום מחאה; חציו מסורת יהודית וחציו צעקה חילונית. דוד טרטקובר עצמו הצהיר כי "…החידוש בלוגו שלום עכשיו היה השילוב של שני גופנים, דבר שהיה מנוגד לכל מה שהתחנכתי עליו בבית הספר לעיצוב". וחידוש זה בדיוק איפשר את אחד משיאי הטיפוגרפיה הישראלית.[2]

החשיבות העצומה של הלוגוטייפ הזה (שעוצב במקור ככרזה להפגנה ורק אחר כך אומץ על ידי התנועה כסמליל המזהה אותה), היא בעצם פריצת ה"טאבואים" המודרניסטיים, השימוש המדוייק והאלגנטי בסמלי עבר "אידיאלי" (אות קורן המסוגננת לעילא, בהתבסס על אותיות דפוס תנ"כיות, ב"שלום"), ובעתיד אוטופי (אות חיים הנשענת על עקרונות הבאוהאוס, ב"עכשיו") גם יחד. זהו אחד הסמלילים ההיברידיים הראשונים בעברית, וכזה שפתח את הדלת לאמירה טיפוגרפית שאיננה אחת, אלא בעלת מספר רבדים, לכאורה מנוגדים, הפועלים באפקטיביות ובהרמוניה מפתיעה, להעברת מסר רב עוצמה.

משה גרשוּני  צייר ופסל , בעבודותיו, בעיקר בציוריו משנות ה-80 של המאה ה-20, ביטא עמדה שונה מן המקובל לזיכרון השואה באמנות הישראלית. בנוסף נוצר ביצירותיו חיבור חדשני בין שכול לבין מיניות הומוארוטית, באופן שביקר את החברה ואת הלאומיות הישראלית-ציונית. על יצירתו הוכרז כזוכה בפרס ישראל לציור לשנת 2003, אולם לבסוף נשללה ממנו קבלת הפרס.[1]

דרכו האמנותית של גרשוני החלה בעבודות פיסול מופשטות, וניכרת בהן השפעת סגנון הפופ ארט. תערוכת היחיד הראשונה שלו הוצגה בשנת 1969 במוזיאון ישראל. על קירות המוזיאון נתלו ציורים מופשטים ובסגנון גאומטרי בצבע צהוב-ירוק, ובחלל התערוכה עצמו פוזרו אובייקטים העשויים מחומרים רכים בהשפעתו של הפסל קלאס אולדנבורג.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

דוד טרטקובר, טרטקובר (עם כותבים שונים), תל אביב: עם עובד

טל לניר (עורכת), אמנות רחוב בישראל, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות(עמ' 12–13)