‏290.00 ₪

סרטו של ארי פולמן ואלס עם באשיר,² פותח בתיאור חלומו המסוייט של חברו, בועז ריין-בוסקילה, בו נראים 26 כלבים מאיימים השועטים בחמת זעם ברחובות תל אביב. הכלבים עוצרים תחת חלון משרדו של בועז וממשיכים

 לנבוח לעברו בתוקפנות מפחידה. במענה לשאלתו של ארי, כיצד הוא יודע שמדובר תמיד ב-26 כלבים דווקא, משיב בועז כי אין זו עדת כלבים מקרית הרודפת אותו בחלומו, כי אם 26 כלבים מסויימים, אותם הרג אחד אחד, בעצמו, במהלך המלחמה בלבנון. הוא מסביר כי חבריו ללחימה ידעו כי לא יוכל להרוג חיילי אויב כפי שנדרשו לעשות ולפיכך הטילו עליו משימה אותה יוכל לבצע ביתר קלות, והיא חיסול הכלבים העלולים להתריע על התקרבות החיילים הישראלים. והנה, כעשרים שנים לאחר תום אותה מלחמה, מתברר כי כלבים אלה לא נמחקו מזכרונו, והוא עודנו חש במבע עיניו של כל כלב וכלב המתבונן בו בטרם ירה בו ויהרגו נפש    .

הסיוט של בועז מעורר את ארי למסע בעקבות חוויותיו שלו מן המלחמה. נסיונותיו לתהות על תעתועי הזכרון גורמים לו להפגש עם פרופ' זהבה סולומון, אשר התמחתה בחקר נפגעי הלם קרב במלחמת לבנון הראשונה. במהלך השיחה ביניהם מספרת דמותה הקולנועית של פרופ' סולומון על חייל אשר עסק בצילום, ובמהלך המלחמה לא נפגע מן האירועים הקשים שחווה משום שחש כי הוא מתבונן בהם כביכול מבעד לעדשת מצלמה, ורואה אותם כממוסגרים בתמונות. ואולם יום אחד ראה לפתע עשרות סוסים יפהפים מוטלים מתים בהיפודרום בביירות, וחזיון זה ערער את שווי משקלו הנפשי.

במרכז כל אחת משתי הסצינות המתוארות לעיל ניצב אדם, חיל בודד, אשר החוויה הטראומטית המרכזית שלו מן המלחמה, המתפתחת לכדי מצב פוסט-טראומטי כרוני, נגרמת עקב מפגש בלתי אמצעי עם בעלי חיים מתים. העובדה כי זכרונם של כלבים או סוסים ירויים חודרים לעומק הנפש,

מטלטלים אותה, בעוד שהרג מכוון של חיילים ואף אזרחים מודחק, הודגשה בסרטו של פולמן ובמסע הפרסום שליווה אותו.³ הצופה בסרט נאלץ להתמודד עם השאלה כיצד מראות עיני הכלבים והסוסים הירויים משתקים את מי שצפה בהם שנים רבות לאחר מכן, ואילו דמויות ילדי האר.פי.ג'י הלבנונים, גופותיהם של חללי צה"ל ועוד מראות מחרידים לרוב, ובכללם הטבח הנורא בסברה ובשתילה, נדחקים למעמקי התודעה, נשכחים מלב, ואינם פוגמים בשגרת החיים הסדירה?

ייתכן כי המענה לשאלה זאת טמון בכך שמראה של חיות תאבות חיים המוצאות את מותן בשדה הקרב תופס את המתבוננים בהן בלתי מוכנים. חיילים היוצאים למלחמה יודעים כי הם עתידים לירות על מנת להרוג וכי יתכן והם ואף חבריהם יפגעו במהלך הקרב. אף כי כל אחד ממצבים אלה קשה מנשוא, עצם הידיעה המוקדמת כי הם עתידים להתרחש מקלה על ההתמודדות עימם. יתרה מכך, כל שלב במערכה המתמשכת והאינסופית בין ישראל לבין שכנותיה אינו אירוע בודד. לכל מלחמה, קרב, פעולה ופעולת תגמול - ניתן צידוק והקשר המספק להם טעם ומשמעות. כך נדחקות אל מעמקי התודעה שאלות קשות בדבר הצידוק האמיתי של מעשים מוגדרים, וכך קל לכאורה

 להמשיך ולא לשאת באחריות אישית לסיטואציות אלימות למכביר.⁴ בנוסף, חוקרים שונים הצביעו על כך שההיסטוריה המיליטנטית של ישראל במזרח התיכון - בין אם מהלך האירועים נכפה עליה ובין אם היה זה פרי יוזמתה -יצרה שיח העיוור לרצון בשלום ובחיים של יריביה, ומגיע עד כדי כפירה בעצם אנושיותם.⁵ מנהיגיה המדיניים והצבאיים של ישראל השתמשו בביטויים כגון 'חיות דו-רגליות' או 'ג'וקים בבקבוק' כשמות תואר ללוחמים מן הצד שכנגד ובכך סיפקו רוח גבית המסייעת לחיילים מן השורה למלא את פקודות הקרב ללא היסוס.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

Ohad Landesman and Roy Bendor, "Animated Recollection and Spectatorial Experience in Waltz with Bashir", Animation: An Interdisciplinary Journal 6(3), 2011. pp.1 -18.